אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE

לנשום אהבה, לברוא מציאות – על ריברסינג כדרך לשחרור ובחירה

אמיר רוזן — Tue, 24 Jun 2025 10:52:07 +0000

בילדות, מספיקות כמה טעויות באיות, בלבול בין זכר לנקבה, ומבטים מהירים של מורה – כדי לחרוץ גורל. המילים נתקעות. הגוף מתכווץ. והלב? הלב מתחיל ללמוד להתכווץ יחד איתן.

אצל רבים מאיתנו, לא משנה כמה הצלחנו כבר בחיים, משהו פנימי עדיין מהדהד את התחושה: "אם יגלו אותי, יפסיקו לאהוב אותי." התחושה הזו אינה בגוף, אלא בשכבות העמוקות ביותר של המפה הפנימית שלנו. אותה מפה שהתעצבה בילדותנו, דרך פילטרים של השמטות, הכללות, עיוותים וכל מה שה- NLP מלמד עליו.

אבל חשוב לכתוב, עיצוב התודעה שלנו לא נעצר בילדות. גם בחיים הבוגרים, כל חוויה, כל שיחה טעונה, כל דחייה או הצלחה, ממשיכים לעצב את הדרך שבה אנו רואים את העולם ואת עצמנו. הלא-מודע שלנו ממשיך כל הזמן לעבוד: הוא משלים פרטים חסרים, מכליל מסקנות, מעוות תחושות, כדי להגן עלינו. רק שלעתים ההגנה הזו הופכת לכלוב. אנחנו לא רואים את מה שקורה, אלא את מה שלמדנו לצפות לו. אנחנו לא מגיבים למה שקיים, אלא למה שפעם כאב.

וכך, הילד או הילדה שלמדו להאמין שהם טיפשים, לא ראויים, לא מספיקים, ממשיכים לנהל את האדם הבוגר. וכל עוד לא נתבונן באמת על המפה הזו, כל עוד לא נלמד להניח אותה בצד, נמשיך לחיות לא את החיים עצמם, אלא את הסיפור שסיפרנו לעצמנו עליהם. וכשחולף זמן, כשהגוף מאותת, כשהלב נסדק, משהו מתעורר. שואל בשקט: "האם באמת אין דרך אחרת?"

מרחב לנשום בתוכו מחדש

בנקודת הסף הזו, לא של קריסה, אלא של עייפות עמוקה מהעמדת הפנים, נפתחת אפשרות. הנשימה הופכת שער. ריברסינג, בניגוד למה שנראה מבחוץ, אינו טכניקה אלא טקס. טקס עדין שבו האדם מתחיל להסיר שכבות. לפעמים רק באוויר, ולפעמים… עד עומק העצמות.

הריברסינג מאפשר לנשימה להיות מחוברת, רציפה, מעגלית.. ובתוך הקצב הזה מתחיל להתפוגג משהו ישן. לא ברעש, אלא בלחישה. כמו ציפה מעל שדה זיכרון. פחדים, רגשות, כעסים, חרדה מהשיפוט, עולים מתוך הגוף, לא כי אנחנו מנסים להעלות אותם, אלא כי לראשונה, אנחנו מפסיקים לדחוק אותם הצידה.

וכשהם עולים, עולה גם סוג של בהלה. "זה יותר מדי." "אני לא אצליח לעבור את זה." "מה אם אני באמת דפוק?" ואז, עוד נשימה.

עוד נשימה אחת. ואחריה עוד אחת. והגוף, שחשב שהוא ננטש, מתחיל להקשיב. לאט, בתנועה שקטה, מתחיל להיפתח שבריר מרחב. מרווח קטן שבו נוכל, אולי לראשונה, לבחור: האם לברוח, או להישאר? האם להתכווץ, או להתרחב? האם להמשיך להגיב, או להתחיל לנשום?

זהו רגע של חסד. לא פריצת דרך, לא ניצחון. רק רגע שבו הנשמה מזהה את עצמה שוב. ומה שהיה פעם סיפור קבוע, אמונה מגבילה ומבוססת, מתחיל להיסדק. פתאום השאלה משתנה: מ"מה לא בסדר איתי", ל"מה אני יכול לראות כאן". מ"איך אני מתקן את עצמי", ל"איך אני נזכר שאני שלם?"

ומשם, משהו חדש אפשרי.

הנשימה ככלי לשחרור מהכבלים

הנשימה תמיד הייתה שם. עוד מהשנייה הראשונה שבה נכנסנו לעולם, היא זו שפתחה את המעבר מחיים ברחם לחיים בגלוי. אבל עם הזמן, כמו כל דבר אחר, גם הנשימה הפכה לאוטומט. למשהו שלא שמים לב אליו. למנגנון הישרדותי שלא מביא הקלה, אלא רק עוד מאותו דבר.

מה שריברסינג עושה הוא לא "ללמד נשימה", אלא להזכיר נשימה. הנשימה שנשכחה. הנשימה שהייתה פעם חופשית, סקרנית, מלאה, פתוחה. בתרגול, כשהנשימה הופכת לרציפה, מעגלית, מחוברת, שקטה אך עוצמתית, מתחיל להתפורר השריון. כן, השריון. אותו כיווץ מתמשך שאספנו בחזה, בבטן, בלסת. אותו מתח כרוני שלא תמיד שמנו לב שהוא שם. הוא מתחיל להתפוגג.

הכבלים לא תמיד נשברים בבת אחת. לפעמים הם נמסים. לפעמים נסדקים. ולפעמים, אנחנו רק מבחינים לראשונה בקיומם. אבל עצם הפגישה איתם, בלי פחד, עם הסכמה לנשום איתם, משנה את התודעה. כמו אור שנכנס לחדר שהיה סגור שנים.

וברגע הזה, משהו קורה: אנחנו נזכרים שלא באנו לפה רק לשרוד. הנשימה מחזירה אותנו למהות הפשוטה שלנו…. פשוט להיות. לא מושלמים. לא חכמים. לא אהובים על כולם. פשוט נושמים. קיימים. ראויים.

כשהגוף נרפה, הלב יכול להתחיל להיפתח. וכשהלב נפתח, הבחירה מתרחבת. אנחנו לא רק מגיבים מתוך הכאב הישן, אלא מתחילים לראות את האפשרות לאהוב מתוך נוכחות. לא לברוח ממה שקורה – אלא לפגוש אותו. כמו שהוא. עם כל מה שזה אומר.

הריפוי מתחיל בקבלה

אחד הדברים הראשונים שעולים בתהליך נשימה עמוק הוא שיפוט. "למה אני נושם ככה? למה הגוף שלי לא רגוע? מה זה הרגש הזה שצף עכשיו?"

והתגובה הראשונה כמעט תמיד תהיה: להילחם, לסגור, להחביא.

אבל שם בדיוק מתחיל הריפוי. לא כשאנחנו "עוברים הלאה", אלא כשאנחנו מסכימים להישאר. להישאר עם הכאב, עם הבושה, עם הפיספוס. להישאר עם הילד הפנימי שנזכר בכל פעם שמישהו הרים גבה, או לא ענה, או קרא לו טיפש.

הקבלה היא לא הסכמה לכל מה שקרה לנו , היא הסכמה לראות שכך קרה. זו הייתה הדרך. זה היה המסע. והיום, אפשר להניח משהו ממנו. הנשימה מזמינה אותנו לא להיאבק. לא לשנות. רק לראות. רק להרגיש. רק להיות.

בתוך הנשימה הזו, מתרחשת תנועה. התודעה מתחילה להבין שהיא לא צריכה להיות אחרת כדי להיות שייכת. לא צריכה להיות מושלמת כדי להיות ראויה. היא רק צריכה להפסיק להילחם בעצמה.

זהו המעבר מהישרדות לאהבה.

כשהנשימה שקטה, כשהגוף נינוח, כשהלב מרשה לעצמו לרגע להיות כמו שהוא, פתאום מתפנה מקום. מקום שבו לא צריך לזייף ביטחון, ולא להסתיר פגיעות. מקום שבו אנחנו לא מנסים "לפתור את עצמנו" – אלא פשוט להיות עם עצמנו. ומשם, הריפוי כבר קורה מעצמו.

ניקוי עמוק של הגוף והתודעה

יש רגעים בתהליך הנשימה שבהם נדמה שהגוף בוגד בנו. פתאום כואב הראש. השרירים רועדים. הלב דופק. הבטן מתכווצת.

ואנחנו שואלים: "זה בסדר? ככה זה אמור להיות?" והתשובה הפשוטה היא – כן. ככה נראה ניקוי.

הנשימה אינה פועלת רק על התודעה, היא נוגעת ישירות בגוף. היא מזיזה אנרגיה, משחררת חסימות, פותחת דלתות שננעלו מזמן. וכשזה קורה, כל מה שהודחק עולה. רגשות שנחנקו משתחררים דרך בכי, רעידות, שיעול, ליחה. לפעמים זו בחילה, לפעמים צחוק בלתי נשלט. לפעמים פחד גולמי שאין לו שם.

לא מדובר ב"משבר", אלא בפינוי, בניקוי. כמו שמנקים מחסן ישן, כך גם תהליך הריברסינג פותח דלת למחסן התודעה. האבק שנפלט אינו עדות שמשהו נשבר, אלא סימן שהגוף זז. הנשמה נושמת. והישן מפנה מקום לחדש.

כמו בטבע, גם כאן, לכל שלב יש קצב. לא תמיד יודעים מראש מתי זה יקרה, ואיך זה יתבטא. אבל ככל שאנחנו מסכימים לפגוש את מה שעולה בלי התנגדות, התהליך נעשה עדין יותר, מדויק יותר, עמוק יותר.

הרעלים יוצאים, לא רק אלו של הגוף, אלא גם של הנפש: ביקורת עצמית, חרטה, האשמה, ספק, שנאה ישנה לעצמנו או לאחרים. אלו רגשות ששמרו עלינו פעם, אבל עכשיו תופסים מקום יקר בתוכנו. הנשימה מלמדת להרפות. לא בלחץ. לא בהכרח בהחלטה. אלא בפשטות. מתוך הבנה שמה שכבר לא משרת…. יכול לעזוב.

וכשמשהו עוזב, משהו אחר יכול להיכנס. וכשפחד משתחרר, אהבה נכנסת. וכשהכאב מתפוגג, השקט שב אל הלב.

הסכמות, דפוסים, והיכולת לבטל חוזים ישנים

לפעמים, עוד לפני שהיו לנו מילים, חתמנו על חוזים.
חוזה שלא נבכה, כדי שלא יכעסו.
חוזה שלא נצעק, כדי שלא נבלוט.
חוזה שלא נרגיש, כי זה מסוכן.
חוזה שלא נאהב, אלא אם נוכיח שמגיע לנו.

ההסכמות האלו נחתמו עמוק בתוך הנפש. לרוב מבלי שבחרנו בהן באופן מודע. הן היו הדרך שלנו להסתדר בעולם שנראה מאיים, בודד, לא צפוי. והן עבדו… לזמן מה. הן שמרו עלינו.
אבל ככל שעברו השנים, הן הפכו להיות קירות. וכל קיר כזה, יוצר דפוס.
"אני לא יכולה לסמוך על אף אחד."
"אם אהיה חלש – ינצלו אותי."
"כדי לקבל אהבה – אני חייב להצטיין."

אנחנו לא תמיד זוכרים מתי זה התחיל. לפעמים זה רגע טראומטי ברור. לפעמים, סדרת חוויות קטנות ששקעו והצטברו זו על זו. אבל התוצאה דומה: המציאות הפנימית שלנו מתחילה להתנהל מתוך אותם חוזים. והם ממשיכים לפעול, גם כשכבר מזמן איננו הילדים ההם.

בתהליך הריברסינג, כשאנחנו פוגשים את הרגש מהשורש, משהו נפתח. הנשימה חושפת שכבות. הדפוסים מתגלים, לא דרך הסבר שכלי, אלא דרך תחושה גופנית חיה. לפעמים המטופל רואה תמונה. לפעמים עולה משפט ישן. לפעמים, פשוט דממה, וידיעה.

כאן נכנס לעבודה גם הכלי של דמיון מודרך, בשילוב עקרונות מה־NLP: אנחנו מגלגלים את הסרט אחורה. חוזרים לאותה נקודת התחלה, ובמקום לפעול מתוך הדפוס, מציעים אפשרות חדשה. בוחרים בתגובה אחרת. מרפאים את ההסכמה הישנה, ובמקומה, חותמים על חוזה חדש עם עצמנו. חוזה של חופש. של ביטוי. של חיים.

רבים מתפלאים עד כמה הדמיון משפיע באמת. אבל המוח שלנו, כמו שלימד אותנו ה־NLP, אינו מבדיל בין דמיון למציאות. אם נכניס לגוף חוויה חדשה, עם כל התחושות, הרגשות, הצלילים וההקשרים, התודעה תתחיל להאמין לה. והחוזה הישן? הוא כבר לא ייראה רלוונטי.

זהו הרגע שבו נולדת בחירה חופשית אמיתית: לא כתגובה לעולם, אלא כבריאה של מציאות פנימית חדשה. מתוך הסכמה לומר – ההסכם הישן לא משרת אותי יותר. אני לא חייב להמשיך אותו.

זה רגע בו אני מזמין אותך להסכמה שקטה. מילים שאני נוהג לומר בתחילת תהליך ריברסינג, כמפתח עדין להרפיה:

אני בוחר/ת עכשיו לשחרר
את כל הטראומות, החוויות הכואבות והרגשות המודחקים
שיצרו את הקושי הזה בחיי.
אני בוחר/ת עכשיו לשחרר
את כל האמונות המגבילות, דפוסי החשיבה המעכבים,
ההתניות והחוזים –
שיצרו את הקושי הזה בחיי.
אני בוחר/ת עכשיו לשחרר לגמרי
את הקושי הזה מחיי.
אני בוחר/ת עכשיו
להיוולד מחדש.

משולש ההצלחה מול משולש הכישלון

שינוי עמוק בחיים לא מתרחש במקרה. הוא נולד מתוך תנועה פנימית, שמתבססת על שלושה כוחות: רצון, אמונה ו־עשייה.

רצון – הוא הניצוץ. ההכרזה הפנימית: אני רוצה לחיות אחרת.

אמונה – היא האדמה שתומכת בצמיחה. הידיעה: זה אפשרי עבורי.

עשייה – היא המים, התנועה בפועל, הצעדים שנעשים גם כשהדרך לא לגמרי ברורה.

כאשר שלושתם קיימים במלואם, משהו עמוק נפתח. שינוי מתרחש. המציאות זזה.

אבל כדי שמשולש ההצלחה יתייצב, הוא זקוק למרכז. לציר שיחבר את הפינות. הציר הזה הוא האומץ. אומץ להרגיש. אומץ להתנסות. אומץ להיכשל, ועדיין להמשיך.

אנשים רבים נושאים בתוכם רצון אמיתי. אפילו אמונה חלקית. לפעמים גם עשייה מסוימת. אבל ללא אומץ, הכול מתערער. והמשולש מתהפך.

במקום רצון, מופיעה כניעה או חוסר רצון. במקום אמונה, מתגנבים פחדים, ספקות, אשמה עצמית. במקום עשייה, צצות עייפות, דחיינות, תירוצים.

וכך נבנה משולש הכישלון: מערכת שמזינה את עצמה שוב ושוב בתחושת תקיעות וחוסר ערך. לא משום שאנחנו לא טובים, אלא משום שהחוליה המרכזית, האומץ, לא הייתה שם כדי להחזיק את השדה כולו.

בתהליך הריברסינג, אנחנו עובדים בדיוק על הנקודה הזו: אנחנו לא רק "מתמודדים עם פחד", אנחנו לומדים לנשום איתו. לפגוש אותו בגוף, בקול, בדופק. להבין שהוא לא אויב, אלא שער. שככל שנרשה לעצמנו לעבור דרכו – נגלה שהחיים מחכים לנו בצדו השני.

ולאט לאט, כשמתחילים לבטוח בתהליך, הרצון מתייצב. האמונה מתרחבת. העשייה נעשית קלה יותר.

והאומץ? הוא כבר לא מאיים. הוא פשוט שם, כמו אוויר לנשימה.

טיפולי תחזוקה לנשמה

אנחנו לא מחכים שהרכב יקרוס כדי לקחת אותו למוסך. אנחנו לא שותים מים רק כשאנחנו מתייבשים. אז למה שנחכה למשבר גדול כדי לפגוש את עצמנו?

רבים מאיתנו חיים מתוך תחושת תפקוד. "הכול בסדר", אנחנו אומרים, "הכל טוב", אבל בפנים, הלב סגור למחצה. הנשימה שטוחה. הגוף סוחב. ולנשמה? אין הרבה מרחב לנשום בו.

הריברסינג מזמין אותנו לפגוש את עצמנו גם כשלא כואב. דווקא אז. דווקא כששקט. זה הזמן המושלם לפינוי רגשי עדין, לניקוי תודעתי שקט, לחיבור מחודש לעצמנו. לא מתוך צורך לכבות שריפה, אלא מתוך בחירה להיטיב. להחזיר את הקשר הפנימי עם הלב, עם הגוף, עם אותה נוכחות שאומרת: את/ה חשוב/ה לי.

הנשימה היא שער שחוזר להיפתח בכל פעם שאנחנו מתמסרים. כל סשן ריברסינג הוא מעין "תחזוקה עדינה". לא במובן הטכני, אלא במובן הרוחני. כבוד למחזורי החיים. למקצבים. למורכבות. וגם לאהבה שרוצה לזרום דרכנו… אבל לא תמיד מצליחה, מרוב עומס.

מותר לעצור. מותר לנשום. מותר פשוט להיות.

לנשום אהבה, לבחור מחדש

החיים לא תמיד שואלים אותנו מה נרצה לחוות. הם מציבים אותנו מול אתגרים, אובדן, שינוי. אבל כשיש לנו קשר עם הנשימה, יש לנו עוגן. יש לנו בית.

ריברסינג הוא לא רק כלי. הוא תהליך שמזכיר לנו מי אנחנו, מתחת לפחדים, מתחת לדפוסים. הוא לא מבטיח לנו שלא ניפול שוב, אבל הוא כן מזכיר: בכל רגע, אפשר לנשום מחדש. להתחבר. לבחור.

אני מזמין אותך לתהליך אישי או קבוצתי. לא כי משהו "שבור" בך – אלא כי מגיע לך לפגוש את עצמך בלי מסיכות. לנשום אהבה. לברוא מציאות. ולזכור, שוב ושוב: הנשימה תמיד איתך.

הרחבה נוספת על "מה זה בכלל ריברסינג" אשר למצוא כאן.

הפוסט לנשום אהבה, לברוא מציאות – על ריברסינג כדרך לשחרור ובחירה הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

הסיפור שהתחיל בלידה: איך הדרך שבה נולדנו ממשיכה לעצב את חיינו

אמיר רוזן — Sun, 08 Jun 2025 12:59:52 +0000

הנשימה הראשונה – והסיפור שעדיין פועם בנו

כולנו נולדנו פעם.
רגע אחד – שאיש מאיתנו לא זוכר במילים, אבל הגוף זוכר היטב.
הזיכרון הגופני של הלידה – אם הייתה מהירה או ממושכת, חמה או מנותקת, צפויה או מפתיעה –
חי בתוכנו כל החיים, כמו תו פתיחה לסימפוניה שלמה.

בעבודה שלי עם נשימה מודעת, אני פוגש שוב ושוב איך התנאים בהם אדם נולד –
ממשיכים להשפיע על הדרך בה הוא נושם, יוצר קשרים, מרגיש אהוב, מתמודד עם קצב, ואפילו עם הצלחה.

המאמר הזה הוא הזמנה להתבוננות:
איך נולדתי? ומה זה לימד אותי על החיים?

למה בכלל להתבונן בלידה?

עבור מי שמעולם לא עסק בזה, תהליך הלידה נתפס כאירוע רפואי, רגע חד־פעמי שנשכח מיד.
אבל בעבודה עם נשימה מחוברת, כשמעמיקים אל תוך שכבות הגוף והנפש, אנחנו מגלים דבר אחר:
הזיכרון של הלידה לא נמחק.
הוא נטמע ברקמות, בדפוסי נשימה, במערכת העצבים, באופני התגובה, בקשר עם קצב, זמן, מרחב, ואפילו אהבה.

בריברסינג — כמו גם בשיטות עומק נוספות — חוזרות ועולות חוויות לידה:
תחושות של דחייה, של חיפזון, של תקיעות, של כניסה לעולם שלא היה מוכן אלי.
עבודה מודעת עם הדפוסים האלו מאפשרת לא רק להבין מה היה, אלא גם לרפא את האופן שבו זה חי בי עד היום.

סיפורי לידה – דפוסים שנולדים איתנו

לידה "נורמלית" – והכמיהה להיות מיוחד

לידה "נורמלית" נשמעת כמו דבר טוב. אפילו מצוין.
רבים מאיתנו שמעו בילדותם את המשפט: "נולדת בלידה רגילה, הכול היה תקין."
אבל הביטוי הזה – רגיל, נורמלי – נושא איתו גם צל נסתר.

עבור חלק מהאנשים, תחושת הנורמליות מתורגמת בהמשך החיים לחוויה עמוקה של "שקיפות":
לא הייתי חריג, לא הייתי דרמה, לא הייתי מיוחד.
הכול פשוט קרה… והאם זה אומר שגם אני "סתם אחד"?

אצל אחרים, דווקא הפשטות והקלות של הלידה מחוללת מבוכה או אשמה:
למה לי היה כל כך קל, כשאחרים נאבקו?
האם זה הופך אותי לפחות מחובר, פחות מעמיק, פחות רגיש?

ברמה התודעתית והגופנית, גם בלידה רגילה לכאורה מתקיימת טראומת לידה:
✦ מעבר חד מסביבה חמה ואפלולית לאור חזק
✦ מגע פתאומי של מכשירים רפואיים
✦ ניתוק מהאם ברגע קריטי
✦ חיתוך חבל טבור מוקדם מדי
✦ קור, ריח זר, ריחוק רגשי

רבים מגלים בתוך קשרים זוגיים דפוסים שמקבילים בדיוק למה שחוו בלידה:
לתת לבן הזוג להיות המרכז
לחפש אישור מבחוץ
להרגיש רגיל מדי, שקוף, לא נחשב

בתהליכי נשימה מודעת עולות לא פעם תחושות כאלו:
כמו לחזור לרגע ההוא, שבו "הכול היה תקין" – אבל חסר בו קסם.
כשנותנים לרגש הזה לעלות, לנשימה להתגלגל דרכו, משהו מתרכך.
פתאום מתגלה שם דווקא העדינות, המקום השקט שבו אפשר להרגיש ראוי – בלי שצריך לקרות משהו קיצוני.

לידה לא רצויה או לא מתוכננת – והכמיהה להיות ראוי

יש אנשים שיודעים שנולדו "בטעות".
תוצאה של מפגש לא מתוכנן, הריון מפתיע, לפעמים אפילו סוד משפחתי.
ולפעמים — התחושה הזו לא מסופרת במילים, אבל חיה בגוף, כמו ודאות שקטה:
"לא רצו אותי."

ברחם, התינוק כבר מרגיש אם האם בכתה כששמעה על ההיריון.
אם היו דיבורים על הפלה, אם הגוף דחה, אם הלידה לוותה בבושה או פחד.
החיים מתחילים בתדר של חוסר שייכות — וזה משאיר חותם.

כאנשים בוגרים, מי שנולדו כך עשויים לשאת איתם חוויה עמוקה של "אני לא ראוי":
– קושי לבקש אהבה
– תחושת אשם על עצם הקיום
– צורך תמידי להצדיק את עצמם
– חשש מלהיות "תאונה" גם בזוגיות, בעבודה, בכל פרויקט או מפגש

לעיתים, תיתכן משיכה לא מודעת ליחסים לא ברורים, מקריים, מתעתעים.
מקומות שבהם אין ביטחון או תכנון — אלא כאוס מוכר.
אצל אחרים, כל מטרה פשוטה תרגיש פתאום כמו אתגר עצום — כי קיום שנולד בלי תכנון זקוק לארגון־יתר כדי להרגיש בטוח.

בריברסינג, רגשות אלו עולים בעדינות מתוך הגוף:
תחושת זרות, געגוע לאהבה שלא קיבלו, צורך שיראו אותי באמת.
בתהליך, אפשר לפגוש מחדש את התינוק ההוא – ולחבק אותו, להזמין אותו להיות רצוי, להיטמע.
מתוך הנשימה נולדת מחדש הידיעה: "אני שייך. אני פה. אני ראוי."

לידה למין "הלא נכון" – והמאבק להיות מי שאני

עוד לפני שהגענו לעולם, היו ציפיות.
הורים, משפחה, אולי אפילו החברה כולה – כבר ייחלו לבן או לבת, ניחשו את מין הילוד, קישטו חדרים, בחרו שמות, קיוו.

כשנולד תינוק ש"מינו לא תאם את הציפיות", נוצרת סביבה רגשית לא פשוטה:
אכזבה סמויה או מפורשת, הומור עוקצני, תיוג מגדרי מוקצן — גם אם הכול נעשה מתוך אהבה.
אבל התינוק, כל כך רגיש, כבר חש את זה ברחם:
"אני לא מה שציפו."
"אני טעות."
"אני אכזבה."

החוויה הזו יכולה להטביע דפוסים לכל החיים:
– קושי לזהות את הרצון האישי
– קונפליקט בין "מה מצופה ממני" לבין "מי אני באמת"
– בושה סביב הגוף או המיניות
– ניסיון קבוע לרַצות, להתאים, לפצות

בגיל ההתבגרות, ייתכנו בלבול בזהות המינית, ריחוק מהגוף, קושי לבחור בגדים, תחושת אי שייכות.
ולפעמים — דווקא הליכה לקצוות: תפקוד "גברי מדי" או "נשי מדי" כמנגנון הוכחה סמוי.

בעבודת נשימה מחוברת, עולים לפעמים רגשות שמתחילים משם:
לא הבינו אותי.
לא ראו אותי.
הייתי צריך להסתיר משהו מעצמי — ממש מהרגע הראשון.

הנשימה מאפשרת לפגוש את הילד או הילדה שנולדו – בדיוק כפי שהם.
לנשוף החוצה את הציפיות של אחרים, ולשאוף פנימה הסכמה עמוקה:
"ככה נולדתי. ואני שלם/שלמה כמו שאני."

לידה מהירה – והחיים על טורים גבוהים

יש לידות שמתחילות — וכמעט מיד מסתיימות.
בין אם זה תהליך קצר מאוד, או לידה שמתרחשת כהפתעה, בלי הכנה גופנית או רגשית — הגוף של התינוק חווה משהו סוחף:
לא הספקתי להתכונן, וכבר הכול קרה.

לידות מהירות נחשבות קלות מהיבט רפואי, אבל בתודעה של התינוק הן יכולות להישאר כחוויה של חיפזון, בלבול, הצפה.
הכול זז מהר מדי.
לא היו שם בשבילי.
לא היה מקום לרגש.

כשילד כזה גדל, אפשר לזהות תבניות חוזרות של:
– חוסר סבלנות
– תנועה תמידית, קושי לנוח
– עשייה מיידית – בלי עיבוד, בלי עיכול
– צורך "להיות מוכן לפני כולם"
– תחושת נתק רגשית בתוך מצבים מהירים

ולפעמים, בתת-מודע, יש שם אמונה:
"אם אני לא מזדרז – אני עלול להחמיץ את ההזדמנות לחיות."

בקשרים זוגיים, אדם כזה עלול לחוות תסכול מכך שהצד השני "איטי מדי",
או להרגיש ש"אני תמיד זה שדוחף", בלי שותפות אמיתית.
הוא גם עלול לבחור בני זוג איטיים, בדיוק כדי לשחזר את התסכול הראשוני.

בתהליכי ריברסינג, התודעה לפעמים חוזרת לרגע הלידה הסוער:
בין נשימה לנשיפה, עולים פתאום משפטים כמו:
"זה היה יותר מדי בשבילי."
"אף אחד לא חיכה לי."
"הייתי מוכן – אבל הם לא היו."

הנשימה מבקשת לרכך את הקצב, לאפשר לאט.
כמו להיוולד שוב — רק הפעם, בזמן שלך.
בהקשבה. ברכות. באישור לנוח.

לידה מוקדמת או מאוחרת – כשזמן הופך לדפוס

יש מי שנולדו "לפני הזמן" – והעולם לא היה מוכן.
ויש מי ששהו ברחם זמן רב מדי, כאילו התעכבו מלהגיח.

לידה מוקדמת (פרה-טרם) יכולה להיווצר מסיבות רפואיות, אך לעיתים קרובות יש בה גם תנועה של ריצוי:
כשהאם במצוקה, כשההיריון מאתגר, או כשהסביבה מאותתת ש"הגיע הזמן" — התינוק עשוי "להקדים" את בואו.

במקרים אחרים, בלידה מאוחרת, נדמה שהתינוק מתקשה להיפרד מהרחם, מהחום, מהבטיחות.
הגוף אולי מוכן, אך יש רתיעה רגשית לצאת — אל משהו שעלול להיות קר, מהיר, תובעני.

כאשר תינוק מגיע מוקדם מדי, נוצרת לעיתים תחושת "אני תמיד מקדים את זמני":
– צורך להיות בשל טרם עת
– חוויה שהעולם איטי, "לא מדביק את הקצב שלי"
– קושי להתאזר בסבלנות כלפי אחרים
– חיים מתוך לחץ פנימי להספיק, לבצע, לעמוד בציפיות
– תחושת אחריות מוקדמת, כאילו היה צריך "להציל את אימא"

לעומת זאת, ילדים מלידה מאוחרת עלולים לפתח:
– קושי להתחיל תהליכים
– נטייה לדחות החלטות
– תחושת תקיעות פנימית
– אמונה שהכול צריך להיות מושלם לפני שיוצאים לעולם
– קושי בפרידות ובשינויים

בתהליך ריברסינג, הזיכרון התאי של זמן הלידה יכול לעלות אל פני השטח:
הגוף מספר – דרך הנשימה – האם דחקתי בעצמי לצאת, או עצרתי את עצמי שוב ושוב.
ואז, משהו בתוכנו מקבל הזמנה מחודשת:
להיפרד מהישן בקצב בריא.
לצאת לעולם מתוך בחירה – לא מתוך לחץ או הימנעות.
להיוולד שוב, בזמן הנכון לי.

אינקובטור – בין חיים לבין השהייה

יש תינוקות שנולדים – אך אינם מגיעים מיד לחיבוק.
במקום מגע עור לעור, במקום חום אם, הם פוגשים אור חזק, רעש טכנולוגי, וצינורות מזינים בתוך תא זכוכית.
האינקובטור אמנם מציל חיים – אך הוא יוצר חוויה ראשונית מאוד שונה:
החיים התחילו… אבל אני מופרד מהם.

לרוב, מדובר בפגים – תינוקות שהגיעו מוקדם מהצפוי, שגופם טרם הבשיל, ולכן נדרשים לטיפול מיוחד.
אך גם תינוקות שנולדו במועד – עשויים להימצא באינקובטור בשל סיבוך, חום, קשיי נשימה או השגחה.
בכל מקרה – עצם ההפרדה מהאם, מהלב הפועם, מהעור שמרגיע – יכולה להותיר חותם.

אצל ילדים כאלו, ולאחר מכן מבוגרים, עשויים להתעצב דפוסים של:
– חוויה עמוקה של בדידות
– תחושת ניתוק רגשי, גם בקשרים קרובים
– צורך חזק ש"יראו אותי", אבל פחד מאינטימיות
– קושי לבטוח שאפשר להיות עטוף ומוגן בתוך קשר
– תלות מול עצמאות: מצד אחד רצון חזק להיתמך, מצד שני הימנעות מהזדקקות

במערכות יחסים, אנשים עם חוויית אינקובטור תת-תודעתית עשויים להימשך לפרטנרים "מטפלים", אך גם להיאבק על עצמאותם מתוך תחושת תלות לא נוחה.

תאומים, אובדן והשתקפות

בחלק מהמקרים, תינוקות המגיעים לאינקובטור נולדו כתאומים – ולעיתים, רק אחד מהם שורד.
מצבים אלו עשויים להתרחש גם בלידות שלא כוללות אינקובטור – כמו לידות קיסריות, טראומטיות, או לידות של עובר יחיד לאחר אובדן תאום ברחם.

עבור הילד שנותר, החוויה הראשונית נטענת בצל:
העובר חי לצד מישהו – ואז מאבד אותו.
הגוף הקטן קולט שותפות – ואז ריק.

ילדים כאלו עשויים לגדול עם:
– תחושת חסר בלתי מוסברת
– חיפוש אחר "החצי השני" לאורך החיים
– עצב לא מוסבר שצף מול שמחה
– תחושת אשמה עמומה
– קושי לאחוז בחיים מתוך מלאות

ואצל האם – עלולה להתעורר תגובת ניתוק רגשי: מתוך פחד לחוות שוב אובדן, נוצר מרחק מהילד ששרד.
הכוונה – להגן על הלב. אך עבור התינוק – התחושה היא של דחייה.

בתהליך ריברסינג, זיכרונות כאלו יכולים לעלות כתחושות עמוקות של בדידות, רצון בקרבה, או עצב שקשה להסביר.
כשהם זוכים למרחב מכיל – הגוף לאט לאט נרגע, הנשימה נפתחת, ומופיע ריפוי:
להרגיש נוכחות. לא להיות לבד.
להתחיל מחדש, עם יד שממתינה בפתח

לידה קיסרית – הלידה שלא חוויתי והחיים שאני לא מעורב בהם עד בסוף

לידה קיסרית, בין אם מתוכננת מראש ובין אם נגרמת עקב מצוקה בלידה, שונה מהותית מלידה וגינלית רגילה. מעבר לאופן הפיזי שבו התינוק יוצא לעולם, משתנים גם הקצב, המאמץ, התנאים התחושתיים – ולעיתים גם הנוכחות של האם בזמן הלידה.

העובר לא עובר את תהליך הלחץ, הדחיפה והמעבר דרך תעלת הלידה – תהליך שיש בו תכלית ביולוגית ופסיכולוגית גם יחד. הוא לא “נולד” מיוזמתו, אלא מוצא החוצה מבלי שהתעורר בו צורך להיאבק, לבחור או “להיוולד אל”.

כשהלידה מתבצעת תחת הרדמה מלאה, או כשהאם נוכחת אך מנותקת מהחוויה הרגשית, תיתכן גם חוויה של ניתוק רגשי ראשוני – הן מצד הילד, והן מצד האם. פעמים רבות הילד יוצא אל מרחב סטרילי, מואר ומנוכר, ולעיתים נחטף מיד מהאם לבדיקות וטיפולים – רגעים ראשונים שבהם החיבור הראשוני נפגם.

בבגרות, אנשים שנולדו בלידה קיסרית עלולים לחוות תחושת זרות או חוסר שייכות, קושי לקחת יוזמה, חוויה תת־הכרתית של "לא אני בחרתי להיוולד" או "דברים קורים לי מבחוץ". ייתכן גם קושי להרגיש את מלוא התנועה של הישג — כאילו משהו מהדרך, מהמאמץ ומהמעבר החיוני לא התרחש.

במערכות יחסים, עשוי להופיע דפוס שבו קשה “ללכת עד הסוף”, להיות נוכח רגשית לאורך תהליך שלם, או להרגיש מעורבות מלאה. הדפוס של “אני לא ממש חלק ממה שקורה” עשוי לנבוע כבר מהחוויה הראשונית ביותר.

בתהליכי נשימה מודעת, ובמיוחד בריברסינג, מטופלים שנולדו בלידה קיסרית מדווחים לעיתים על קושי להתחבר לחוויה של דחיפה פנימית — של רצון לבקוע החוצה. תרגול סבלני של נשימה מחוברת, מתוך ליווי עדין, מאפשר לעיתים “לסגור את המעגל” שחסר: לבחור לצאת, לחוות את הדחיפה הפנימית, ולעבור דרך שלם — גם אם באיחור של כמה עשורים.

לידת עכוז – לצאת הפוך – ולהרגיש תמיד שאני עושה דברים אחרת

לידת עכוז – שבה התינוק יוצא כשהרגליים או האגן מובילים במקום הראש – נחשבת לחריגה מהתבנית המקובלת של לידה. לעיתים היא מסתיימת בלידה רגילה אך קשה, ולעיתים בניתוח קיסרי. כך או כך, יש כאן חוויה גופנית של “יציאה הפוכה”, ולעיתים אף חוויה של מצוקה ממשית.

התינוק עשוי לחוות התנגדות או בלבול – הגוף רוצה לצאת, אך הדרך מרגישה לא נכונה. ייתכן גם שהמערכת מגיבה בלחץ – המיילדת, הרופא, אפילו האם – כך שכבר בשלב זה נוצרת תחושת אשמה לא מודעת: “עשיתי משהו לא בסדר”, “בגללי הסתבכו הדברים”.

בהמשך החיים, אנשים שנולדו בלידת עכוז עשויים לחוות עצמם כ"שונים", כאלה שתמיד עושים דברים אחרת – לא תמיד מבחירה. לעיתים מתפתחת תחושה פנימית שהדרך שלי מסובכת, שמה שבשביל אחרים “זורם” – אצלי תמיד מתחיל מאחור, מהפוך, או במאבק.

במערכות יחסים, עשוי להופיע דפוס שבו האדם מרגיש שלא מבינים אותו, או שהוא צריך להסביר את עצמו שוב ושוב. לעיתים קיימת גם תחושת בדידות, או קושי להרגיש מובן מאליו בנוכחות של אחרים.

בתהליך ריברסינג, תחושות של בלבול, חוסר כיוון, או דפוסי “ניסיון לצאת מהכיוון הלא נכון” עולים לא אחת בקרב מי שנולד בלידת עכוז. דרך עבודה סומטית עדינה והנחיה של נשימה מחוברת, ניתן לעזור למטופל לחוש מהו כיוון התנועה שנכון לגופו – ולהתחיל לסמוך עליו מחדש.

לידה מכשירנית – נמשכתי אל החיים האלה בכוח?

במהלך לידה מכשירנית נעשה שימוש באמצעים חיצוניים כמו מלקחיים או וואקום כדי למשוך את ראש התינוק החוצה. פעמים רבות זה מציל חיים – אך לא פחות חשוב להבין שגם כאן נחרט בגוף זיכרון עמוק, שלפעמים נשכח מן התודעה – אך לא מהתאים.

תינוק שנמשך כך אל העולם, עלול לחוות את הרגע הראשוני של חייו ככואב, פולשני או מבהיל. התחושה יכולה להיות: “לא הייתי מוכן לצאת”, “משהו קיצוני קרה”, או “כאב לי עוד לפני שנשמתי לראשונה”. במצבים מסוימים, קיימת גם טראומה פיזית של ממש: סימנים בראש, לחץ על הצוואר, חוסר חמצן רגעי.

בהמשך החיים, זיכרון זה עלול להתבטא בדפוסים של חשש מקפיצה קדימה, הימנעות משינויים, או להפך – ניסיון עיקש "לשלוט במעבר" כדי שלא יכאב. לעיתים נראה קושי עם סמכות, בעיקר כאשר נתפסת ככוחני או פולשני – שכן הדימוי של היד החזקה ש"מחליטה בשבילי" נצרב עמוק בתודעה.

בתוך מערכות יחסים, אנשים אלו עלולים לחוות קושי באינטימיות – כי מגע קרוב עשוי להידמות (באופן לא מודע) למשהו שפוגע או שואב מהם שליטה. לעיתים הם מרגישים שעליהם “להגן על הראש” – על הרעיונות שלהם, על הדרך שלהם, או פשוט על עצמם.

בתהליכי נשימה מודעת, עולה לא פעם צורך להחזיר לעצמי את הרגע הזה – להיוולד מחדש, בקצב שלי, מבלי שיכריחו אותי. כאשר העבודה נעשית ברכות ובהקשבה, הגוף לומד לחוות מגע ותנועה באופן בטוח – ומתחיל לשחרר את הזיכרון החבוי.

לידה מלווה בטראומה – כשמשהו לא נאמר, אבל הגוף זוכר

לעיתים תינוק נולד לתוך מרחב של מצוקה: סיבוך רפואי בלידה, חרדה עזה של האם, אובדן פתאומי במשפחה, ניתוק רגשי, או תגובות לא צפויות מצד הצוות הרפואי. גם אם הלידה עצמה עברה "בהצלחה" – הנסיבות הסובבות אותה נטמעות בגוף התינוק כחוויה ראשונית של העולם.

הזיכרון הטראומטי יכול להיות רגשי – תחושה של סכנה, של נטישה, של קרבה שהפכה מרתיעה – או גופני ממש: מגע קפוא, חיתוך פתאומי, אובדן של קצב, אור מסנוור. הילד אולי לא זוכר, אך המערכת העצבית זוכרת. בעבודת נשימה עם מבוגרים, לעיתים עולים דימויים מוקדמים מאוד, שלא מגיעים מהזיכרון המילולי אלא ישירות מהתאים.

השלכות נפשיות עלולות לכלול קושי בביטחון בסיסי, חרדה ממגע או חוסר שליטה, קושי לתת אמון – או דווקא דפוס של ניתוק רגשי, שבו האדם “ממשיך כרגיל” אך בפנים נשאר מרוחק.

במערכות יחסים, זה עלול להתבטא כתחושת חוסר שייכות, או פחד עמוק ש"משהו רע יקרה אם אתקרב". לעיתים התגובה היא דווקא הזדהות יתר עם הטראומה של האם – ניסיון "לרפא" את כאבה, גם על חשבון העצמי.

בתהליך ריברסינג, זיכרונות כאלה עשויים לצוף לא דרך מילים, אלא כתחושות: עצב לא מוסבר, רעד, קושי לנשום, קונפליקט בין רצון להתקרב לבין פחד עמוק. המרחב התומך והנשימה הרכה מאפשרים לתינוק הפנימי לפגוש מחדש את הרגע – הפעם עם תמיכה, חמלה וקצב שמכבד אותו.

לסיכום - לחזור לנשום את עצמנו, מהרגע הראשון

הלידה שלנו לא נגמרת ביום שבו נולדנו. היא מהדהדת בנו – בנשימה, בקשרים, במקצבים של קושי וקלות, בנטייה למהר או להתמהמה, באהבה שאנו מרשים לעצמנו לקבל, וגם בזו שאנו מתקשים להאמין שמגיעה לנו.

המאמר הזה ניסה להאיר את המקומות האלה – המוכרים־אך־בלתי־מדוברים, שממשיכים לנהל אותנו מתחת לפני השטח. לא כדי להאשים או לחפור אחורה, אלא כדי לאפשר ריפוי, הבנה מחודשת, וחיבור למקור.

במילים אחרות – לא מדובר בזיכרון נוסטלגי, אלא בהזדמנות לפגוש את עצמנו מההתחלה.
להחזיר לעצמנו את הרגע שבו נולדנו.

רוצים לפגוש את עצמכם מחדש, דרך הנשימה?

בקליניקה יבשה או בתוך מים חמים ותומכים, אני מלווה תהליכים עדינים של חקירה פנימית דרך נשימה מודעת.

אם משהו במילים שקראת הדהד בך – אפשר פשוט לכתוב לי.
בלי מחויבות, בלי לחץ.
פשוט סימן קטן של סקרנות.
ומשם – ננשום ונראה.

הפוסט הסיפור שהתחיל בלידה: איך הדרך שבה נולדנו ממשיכה לעצב את חיינו הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

נשימה מודעת במים : עומק חדש לריברסינג

אמיר רוזן — Sun, 08 Jun 2025 09:13:50 +0000

יש משהו במים שמאפשר לגוף ולנפש להיפתח ברובד אחר.
הציפה, החום (או הקור), השקט של העולם שמתחת לפני השטח – כולם יחד יוצרים תנאים ייחודיים לתהליך נשימה מודעת.

ריברסינג במים הוא שלב מתקדם ומעמיק בעבודת הנשימה. (מי שטרם פגש, חווה או קרא על ריברסינג (נשימה מודעת), רצוי קודם להבין במה מדובר – מוזמנים לקרוא).
הוא לא מחליף את הריברסינג "היבש", אלא פותח שער נוסף – חווייתי, חושי, תאי – אל רבדים שלא תמיד נגישים בטיפול על מזרן.

השהייה במים משנה את הגוף, משנה את הקשב, משנה את הדינמיקה הפנימית.
ובזכות תנאים אלה, הזיכרון התאי מתחיל לדבר בשפה אחרת.

יש הנכנסים למים ומרגישים כאילו חזרו לרחם.
יש שחווים רכות עצומה, ויש שמתעוררים בהם רגשות שלא עלו קודם – דווקא מתוך הדממה הצפה, מתוך המפגש עם תנועה אחרת של חיים.

ריברסינג במים חמים: חזרה אל הרחם

הכניסה לריברסינג במים חמים היא לא רק שינוי בטמפרטורת הגוף – היא מעבר למרחב אחר.
מרחב שצף. מרחב שמחבק.
מרחב שמאפשר לגוף להיזכר, ולתודעה להירגע.

במים חמים, הנשימה המודעת משנה תדר.
החום, ההרפיה, הקירבה למטפל – יוצרים תנאים כמעט רחמיים, שבהם קל יותר למטופל לשחרר אחיזה.
אנחנו מרפים את הצוואר, את הכתפיים, את ההתנגדות.
ובתוך הריפוי הזה – מתחילים לעלות דברים.

בשלבים מתקדמים בתהליך הנשימה – אחרי סדרת מפגשים "על יבש" שבהם נוצרת קרקע יציבה ובטוחה – אני מציע לעיתים מעבר לתהליך במים חמים. לא כצעד טכני, אלא כהעמקה.
לא כל אחד מוכן לכך כבר בתחילת הדרך.
למעשה, התחלת התהליך במים חמים עשויה להיות לא עדינה מספיק למי שעדיין לא חווה שחרור אנרגטי קודם לכן.

אבל כאשר אדם כבר מכיר את דפוסי האנרגיה של גופו, ומסוגל לנשום לתוך מה שעולה, המים החמים הופכים לכלי עוצמתי ביותר.
במובן מסוים – המים "מדובבים" את הגוף לזכור.
לעלות למודע זיכרונות שהיו קבורים בשקט התת־קרקעי של התת־מודע.
לעיתים מדובר בזיכרונות של לידה, ולעיתים – רגשות ותחושות מוקדמות יותר, ששמרו בתוכן פחד, נטישה, עצב, חוסר מגע.

התחושה של רחם

החום, הרכות, התנועה האטית של המים סביב הגוף – כל אלה יוצרים סביבה המזכירה את הרחם.
והזיכרון התאי מגיב.
זה לא דמיון – זו תגובה עמוקה שמתרחשת אצל רבים, גם כאלה שמעולם לא חשבו "לשחזר לידה".

באותם רגעים, האדם אינו חוזר לסיפור – אלא לתחושה.
למה שהגוף זוכר:
איך זה להיוולד.
איך זה לא להיות לבד.
איך זה לחוות מעבר.

איפה ומתי?

אפשר לבצע ריברסינג במים חמים במגוון מרחבים:

אמבט רחב
בריכה טיפולית מחוממת
מעיינות חמים טבעיים
ים המלח – בעונות החמות, כשהמים נעימים לגוף וציפה טבעית נוצרת מאליה

בים המלח, התהליך מקבל רובד נוסף – המינרלים, הרוגע והמרחב פועלים יחד עם הנשימה, והתחושה היא של ניקוי עמוק, כמעט טקסי.

הטמפרטורה האידאלית: בין 36 ל־39 מעלות.
לא רותח – אלא חמים עוטף.
כזה שמאפשר לגוף להירגע, מבלי שהחום עצמו יגזול אנרגיה מהתהליך.

תנוחות וטכניקה

יש כמה תנוחות שניתן לעבוד בהן:

שכיבה על הבטן עם שנורקל – תנוחה עוצמתית במיוחד. השנורקל מאפשר לשקוע פנימה באמת, מבלי לחשוש מהמים, ומבלי לקטוע את הנשימה.
שכיבה על הגב – מאפשרת תחושת ריחוף ושחרור מלא של כל המערכת.
ישיבה במים – טובה כשלב ביניים, או כשמתעוררים רגשות שדורשים יותר קרקוע.

בכל התנוחות – המטפל שוהה בסמוך.
לא רק לשם בטיחות, אלא כדי להחזיק את המרחב הרגשי.
לעיתים נדרש מגע תומך, לעיתים רק נוכחות שקטה.
המטפל עוקב אחרי הנשימה, אחרי התנועה, אחרי מה שעולה – ומלווה בעדינות את מה שהנשימה מביאה איתה.

האם זה מתאים לכל אחד?

לא מיד.
המים החמים יכולים להציף.
אם הגוף עדיין לא יודע להכיל את האנרגיה שנפתחת – זה עלול להיות חזק מדי.

לכן אני ממליץ להתחיל תמיד בסדרה של תהליכים "על יבש", ולבחון יחד את מידת הבשלות לעבור לשלב המימי.
כשזה מגיע בזמן – החוויה יכולה להיות רכה, מכילה, עמוקה ומטלטלת – לטובה.

ריברסינג במים קרים: לפגוש את קצה החיים

אם ריברסינג במים חמים מחזיר אותנו אל הרחם,
אז ריברסינג במים קרים – לוקח אותנו קרוב יותר אל הקצה.
אל המקום שבו אנחנו מרגישים את הגבול.
את סף הגוף.
את השבריריות והעוצמה שכרוכות יחד ברגע.

מים קרים מפעילים את מערכת העצבים באופן שונה לחלוטין.
במקום הרפיה טבעית – מתעוררת דריכות.
במקום שקיעה פנימה – מתגייסת ערנות.
ולמרות זאת – כשהתהליך נעשה נכון ובהדרגה, הוא מסוגל לפתוח שערים אחרים לגמרי.

לא כל אחד, ולא בכל שלב

העבודה עם קור מתאימה רק למי שכבר התייצב בתהליך הנשימה.
מי שכבר מכיר את הגוף שלו ברגעים של הצפה.
מי שמסוגל להישאר נוכח גם כשקשה, גם כשמשהו בפנים מתכווץ, גם כשהדחף הראשוני הוא להימנע.

אני לא ממליץ להכניס מטופל למים קרים אם הוא לא עבר קודם ריברסינג "יבש" וריברסינג במים חמים.
זה לא עניין של סיבולת – אלא של מוכנות תודעתית לפגוש את מה שהקור מעורר.

הרי כשאנחנו שוקעים לתוך מים חמים – משהו מתמסר.
אבל כשאנחנו נוגעים בקור – משהו בתוכנו נדרך.
ולכן הדרך היחידה להיכנס אליו באמת – היא בעדינות.

מה הקור פותח?

ברמה הפיזית – הקור יוצר גירוי.
הוא מגייס את מערכות הגוף, מגביר את קצב הלב והנשימה.
אם לא ניגשים אליו נכון – הגוף פשוט יילחם.

אבל אם נותנים לגוף להתיידד עם הקור, ולא להילחם בו –
נפתחת חוויה תודעתית אחרת לגמרי:
הקרבה למוות.

לא מוות בפועל – אלא זיכרון תאי של קצה.
חוויה של שחרור.
של ויתור על שליטה.
של אי-ודאות שנושמת.

מים קרים מחזירים אותנו אל המקום שבו אנחנו שואלים:
מה נשאר כשאני מפסיק להתאמץ?
מה קורה כשאני רק נושם – גם בתוך הקושי?

זו לא חוויה "נחמדה" – אבל היא יכולה להיות טרנספורמטיבית.

איך עושים את זה נכון?

כמו בכל דבר עמוק – הדרגתיות היא מילת המפתח.

הכניסה למים צריכה להיעשות בשלבים:
טבילת כפות רגליים, אח"כ הברכיים, אחר כך הגוף כולו – וכל שלב רק כשיש הסכמה פנימית.
לא מתוך אתגר – אלא מתוך הקשבה.
הטמפרטורה צריכה להיות קרירה, אבל לא קפואה.
לא כזו שהגוף נלחץ ממנה, אלא כזו שעדיין מאפשרת נשימה.

אם הגוף נכנס למגננה – התהליך לא יתרחש.
אבל אם הקור מגרה בעדינות, בלי לשבור – הוא יוצר אנרגיה עצומה שזורמת בגוף.
והאנרגיה הזו פותחת, מזיזה, מנקה.

כמטפל, אני נשאר קרוב למטופל.
שומר על הביטחון.
עוקב אחרי קצב הנשימה, ההבעה, הדופק.
לפעמים נדרשת מילה. לפעמים שתיקה.
ולפעמים רק מבט שנמצא שם, גם כשכל השאר מתערער.

חשוב להבהיר – זה לא "אמבט קרח"

בשנים האחרונות תפסה תאוצה גישת החשיפה לקור של ווים-הוף – אמבטיות קרח, קפיצות למים קפואים, תרגול של שליטה בגוף תחת תנאים קיצוניים.
למרות שהשיטה הזו מביאה עמה יתרונות בריאותיים מסוימים, זהו תהליך שונה לחלוטין מזה שאנחנו מדברים עליו כאן.

ריברסינג במים קרים אינו אתגר פיזיולוגי – אלא תהליך טיפולי עדין.
אין כאן קיצוניות, אין כאן דחיפה של הגבולות לשם התחשלות – אלא עבודה עם נשימה מודעת בתוך מים שהטמפרטורה שלהם קרירה, טבעית, לא מחוממת – כמו בריכה טיפולית באביב או בוקר קיצי מוקדם בים.

הכוונה היא לאפשר לגוף להגיב לקור בצורה חיה, תוך כדי נשימה, הקשבה, ובתוך מרחב בטוח שמוחזק על ידי המטפל.
הטמפרטורה לא "מכה" בגוף, אלא מאתגרת אותו בעדינות – ובתוך המקום הזה, עולים תכנים תודעתיים שנוגעים בשאלות של סוף, שחרור, וידיעה פנימית.

למה בעצם להיכנס לתוך זה?

כי לפעמים דווקא דרך הקור – אנחנו חוזרים ללב.
כמו בתרגול זן. כמו בטבילה בלילה. כמו בשיעור שלא נאמר במילים.

ריברסינג במים קרים הוא לא חוויה שחייבים לעבור.
אבל עבור חלק מהאנשים – זה רגע שבו משהו משתנה לתמיד.
הם יוצאים מהמים – ומרגישים שהם באמת בחרו לחיות.

תוספת של תדר: קערות טיבטיות במים

מעבר לנשימה עצמה, אני אוהב לשלב בתהליך ריברסינג במים גם קערות טיבטיות.
הצליל במים שונה.
הוא לא נע באוויר – הוא נוגע בגוף.

כשקערה מנוגנת בתוך המים, התדרים נעים דרך הנוזל, ומגיעים ישירות אל התאים, אל המפרקים, אל הרקמות העמוקות.
יש לזה איכות ייחודית – עדינה מאוד, אבל חודרת.
לא תמיד צריך הרבה. לפעמים צליל בודד – מרעיד זיכרון.
לפעמים תנודה אחת – נוגעת במקום שבו המילים לא מגיעות.

המים, הנשימה, והצליל – יוצרים יחד שדה טיפולי שמכיל גם את מה שאין לו שם.
זו חוויה חושית, אנרגטית, טרנספרסונלית כמעט –
והיא מתרחשת בתוך רגעים שבהם אדם פשוט… נושם.

אני לא מאמין בלהרבות בכלים לשם הרושם – אבל כשקערה אחת, בזמן המדויק, נוגעת במים בזמן שנשימה מתרחבת –
היא פותחת שער.

ואם משהו בתוכך מתעורר…

אם משהו בטקסט הזה נגע בך – אולי געגוע, אולי סקרנות, אולי ידיעה שקטה שהגיע הזמן לצלול למקום עמוק יותר – אני כאן.

אפשר לקבוע סשן אישי, לבדוק התאמה, או פשוט לשוחח.
התהליך במים הוא אינטימי, עדין, ומותאם באופן מלא לקצב שלך.

הפוסט נשימה מודעת במים : עומק חדש לריברסינג הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

נשימה מודעת – ריברסינג

אמיר רוזן — Fri, 06 Jun 2025 20:13:34 +0000

מהו ריברסינג?

הריברסינג – או "נשימה מודעת" – הוא תהליך עמוק של ריפוי, שבו הגוף והנפש לומדים שוב לנשום. למרות שמקובל לכנות אותו "לידה מחדש", אין הכוונה שכל אדם ישחזר את חוויית הלידה שלו. במרכז השיטה נמצאת הנשימה עצמה, והיכולת שלה לגעת במקומות הכואבים, התקועים, הטראומתיים – ולרפא אותם.

לא במקרה נקראה השיטה rebirthing – לידה מחדש. המונח הזה נולד מתוך חוויה אישית יוצאת דופן שעבר ליאונרד אור, האמריקאי שגילה את השיטה בשנות ה־70. אור שהה זמן ממושך מדי בסאונה, ובניסיון להתאושש מהחום המחניק – החל לנשום ברציפות ובאינטנסיביות. במהלך הדקות האלה, החלה לעלות בו תחושת טראנס, והוא מצא את עצמו שוכב כעובר, חווה בעוצמה את זיכרון הלידה שלו – גם גופנית וגם ויזואלית.

החוויה הזו הובילה את אור לחקור את הקשר שבין נשימה לתודעה, בין חמצן לזיכרון, בין נשימה חופשית לריפוי רגשי. בעקבות השנים שהקדיש לחקירה ויישום, התגבשה השיטה המוכרת כיום כריברסינג – שיטה שנכנסת היום תחת קשת רחבה של טיפולי גוף-נפש והילינג, ויש הממקמים אותה גם בשדה של הביואנרגיה – כמו זו שחקר וילהלם רייך.

ריברסינג הפך בשנים האחרונות לתהליך מבוקש ופופולרי – הן בישראל והן בעולם – בזכות היותו חווייתי, נגיש, עוצמתי, ויעיל לשחרור רגשי עמוק. הוא נוגע בטראומות, פחדים, חסמים, דפוסים שנצברו בנו לאורך השנים – ומזמין תהליך ריפוי עמוק ברבדים שונים: הפיזי, הנפשי, המנטלי והאנרגטי.

הייחוד של השיטה הוא לא רק בכך שהיא משחררת סימפטומים פיזיים, אלא בכך שהיא מאזנת את האדם גם ברמות הרגשיות והרוחניות, לעיתים בזמן קצר יחסית, תוך שהיא פותחת ערוצים של חיבור – לעצמנו, לגוף, ולעולמות גבוהים יותר של תודעה.

הנשימה המודעת עצמה אינה תגלית חדשה – למעשה, היא קיימת אלפי שנים. יש אזכורים ליישומים דומים שלה בכתבים מצריים קדומים, ויש גם תיעוד לכך שכת האיסיים במדבר יהודה השתמשו בטכניקות דומות כחלק מתהליכי טהרה והקדשה.

היום אפשר לעבור תהליך ריברסינג גם במפגשים אישיים וגם בסדנאות קבוצתיות. למרות שהעבודה האישית תמיד תישאר בעלת ערך, בעיניי – העבודה הקבוצתית מציעה איכויות ייחודיות שאין להן תחליף. החוויה האנרגטית שמתהווה בקבוצה, ההשפעה ההדדית, והאפשרות לראות את עצמנו בתוך שדה אנושי חי – מעניקים רובד נוסף לתהליך, עליו אפרט בהמשך.

כיצד פועלת השיטה?

אחת האמירות שמלוות אותי שנים מגיעה מתוך עולם היוגה: "בכל שאיפה אני מכניס חדש, בכל נשיפה אני משחרר ישן".
אבל אם נבחן את המציאות שלנו – רוב בני האדם בימינו נושמים רק חצי נשימה. אנחנו מכניסים פנימה רק חלק קטן ממה שאנחנו באמת זקוקים לו, ומשחררים רק מקטע ממה שהיינו יכולים לשחרר.

המחשבה "אין לי זמן לנשום" אולי נשמעת כמו מטאפורה של אדם עמוס, אבל האמת הפיזיולוגית עמוקה לא פחות – ככל שאנחנו בסטרס, כך הנשימה שלנו מצטמצמת.
ואנחנו חיים בסטרס תמידי. קצב החיים הדחוס, דרישות היומיום, ההתמודדות הבלתי פוסקת עם לחצים, דאגות, מטלות ומערכות יחסים – כל אלה שואבים אותנו פנימה, מגבירים את האדרנלין, ומכווצים את המערכת שלנו.

הנשימה שלנו, באופן טבעי, מגיבה לכל זה. היא מתקצרת, מתרוקנת, הופכת שטחית – עד שלעיתים אנחנו פשוט שוכחים לנשום.
וזה לא רק סבל רגשי – זו פגיעה בריכוז, ביצירתיות, בחיוניות, וגם בבריאות הפיזית.
אנשים רבים מדווחים, כמעט בתימהון: "שמתי לב שדקה שלמה לא נשמתי בכלל". והם לא היחידים.

אבל הנשימה השטחית הזו לא נובעת רק מלחץ חיצוני. יש לה שורשים עמוקים עוד יותר – טראומות רגשיות, דפוסים שנצרבו בנו לאורך החיים, ופגיעות שלא קיבלו מענה.

כשאדם חווה כאב רגשי – בין אם זו חוויה של חוסר ערך, בושה, דחייה, או חוסר ביטחון – מתפתח בו דפוס של התכווצות פנימית.
זהו מנגנון הגנה. הגוף מתכווץ כדי לא להרגיש. כדי לא להיפגע שוב.
אבל מה שקורה בפועל הוא שהנשימה – שנועדה לזרום בחופשיות – נחסמת.
היא נחלשת.
והחיים עצמם, כמו שלאט נסוגים פנימה.

כך, במקום לשחרר באמת את הישן – אנחנו רק נושמים אותו שוב ושוב.
ובמקום לקבל את החדש – אנחנו פוחדים ממנו. פוחדים לחיות בעוצמה, פוחדים להרגיש באמת.

הריברסינג – משנה את דפוס הנשימה

בריברסינג אנחנו מזמינים את הגוף לנשום אחרת.
לנשום באינטנסיביות, בחיבור, ברצף.
הנשימה לא מופסקת, לא מנותקת, לא נקטעת בין שאיפה לנשיפה. היא נעה כגל.
כך נוצר תהליך של הצפה בחמצן ובאנרגיה (פראנה), שמוביל בהדרגה לריפוי אמיתי – מהשורש.

החמצן

במהלך התהליך – ובעיקר לקראת חלקו האחרון – הגוף עובר תהליך של רוויה.
רמות החמצן עולות, ואז מתחילה תופעה מדהימה:
החמצן מתנדף דרך נקבוביות העור – ממש כמו תהליך טיהור.
במהלך ההתנדפות, החמצן "סוחב" איתו רעלים פיזיים – חומרים שלא התפנו, פסולת שנשמרה, עודפים אנרגטיים שהצטברו במקומות כמו הראש, המפרקים, עמוד השדרה, או מתחת לעור.

המתחים שהגוף נושא לאורך שנים – פתאום משתחררים.
לכן לא מפתיע שרבים יוצאים מסשן ריברסינג עם פנים זוהרות, מוארות, ותחושת קלילות עמוקה.
כאילו משהו כבד השתחרר, כאילו הגוף השיל מעליו שכבת הגנה מיותרת.

האנרגיה

האנרגיה – שדה אלקטרו-מגנטי חי ונע – היא לא מושג מיסטי.
היא החומר ממנו עשויות החוויות שלנו.
באנרגיה הזאת נשמר מידע.
כמו דיסק קשיח במחשב, האנרגיה בגוף שומרת "קבצים" של חוויות עבר.
גם כאלה שאיננו זוכרים במודע – כמו פחדים מוקדמים, תגובות הגנה, דפוסי הישרדות.
לפעמים – אפילו חוויות מגלגולים קודמים, למי שמאמין בזה.

מה שקורה בפועל, הוא שכאשר אנחנו חווים אירוע לא מעובד – טראומה, מתח, הלם –
מתפתח בגוף חסם אנרגטי.
החסימה הזו מאטת את הזרימה, יוצרת תקיעות, ולעיתים אף מתבטאת בהמשך בתסמינים גופניים או מחלות.

המידע שלא עבר עיבוד – מתכנס בתוך החסימה, כמו ווירוס בתוך קובץ –
הוא לא עושה רע מיד, אבל לאורך זמן הוא פוגע בפעולה התקינה של המערכת כולה.

כאן נכנס הריברסינג – והוא עושה זאת בעוצמה שאין דומה לה.
במהלך הנשימה, האנרגיה נכנסת לגוף בכמויות עצומות.
היא נעה. היא סורקת.
כשהיא פוגשת חסימה – היא לא עוקפת אותה. היא נוגעת, מזעזעת, משחררת.
הרעלים – הרגשיים והאנרגטיים – יוצאים.
המערכת חוזרת לזרימה.

וזה מורגש.
המשתתפים מדווחים על זרמים, התרחבות, לעיתים חזיונות, צחוק מתפרץ, בכי עמוק, או תחושת חיבור מיסטי.
כל אחד בדרכו. כל גוף בשפתו.

נשימה ומודעות: שני חלקי התהליך

רבים מגיעים לריברסינג אחרי שכבר עברו תהליכי טיפול או מודעות.
שיחות. סדנאות. טיפולים.
הם מדווחים על תובנות עמוקות, על שינוי תודעתי, על הבנה של הסיפור האישי שלהם.
ובכל זאת – כששואלים אותם:
“האם באמת הפסקת לחוש אשמה?”
“האם אתה כבר לא שופט את אותם הדברים?”
“האם אתה מגיב אחרת, מרגיש אחרת, נושם אחרת?”
— התשובה פעמים רבות היא: לא.

כי משהו לא נגע באמת.
הבנו – אבל לא השתחררנו.

זו בדיוק הנקודה שבה הנשימה המודעת מציעה מפתח אחר:
שילוב של נשימה עם מודעות.
הנשימה פותחת את הדלת, המודעות מכוונת את הצעד.
האנרגיה שנכנסת בזמן הסשן – נעה בעקבות הכוונה.
זה אולי משפט פשוט, אבל הוא אחד מעמודי היסוד של ריברסינג ושל ריפוי אנרגטי בכלל:
האנרגיה זורמת למקום אליו מופנית תשומת הלב (המודעות).

ומה המשמעות של זה בפועל?

במהלך הסשן, אפשר לכוון את הנשימה למקומות שדורשים ריפוי.
אם עולה כאב – אפשר לנשום לתוכו.
אם עולה תמונה, רגש, זיכרון – אפשר לשלוח אליו חמצן, חום, הקשבה.
וכשאנחנו עושים זאת – קורה דבר מדהים:
האנרגיה ממש זורמת לאותו מקום.
הנשימה יוצרת ערוץ – דרך כוונה, דמיון, התמקדות.
המטופל משתמש בנשימה לא רק ככלי פיזי, אלא ככלי מודע, מדויק, מכוון.

אפשר לראות זאת גם בטיפולים אחרים – למשל בטיפול שיאצו:
כאשר המטופל מרגיש כאב בנקודה מסוימת, והוא מתבקש לנשום לתוכה – הכאב לעיתים מתרכך ונמס.
זו לא רק השפעה מכנית – זו מודעות שמובילה אנרגיה אל המקום שזקוק לה.

כעת, דמיין שכל זה קורה לא מתוך נשימה שקטה, אלא מתוך זרימה נשימתית עוצמתית, כמו זו שנוצרת בתהליך ריברסינג.
ההשפעה מוכפלת.
היכולת שלך לעבור טרנספורמציה – גדלה פי כמה.

עבודה עם נושאים ממוקדים

תהליך ריברסינג מאפשר לעבוד על כל נושא שבו קיימת חסימה.
זה יכול להיות נושא גופני – כמו כאב כרוני או מחלה שנובעת מהתכווצות פנימית.
וזה יכול להיות רגש שנשאר לא פתור:
כעסים, פחדים, חרטות, בושה, אשמה.

זה יכול להיות גם קשרים לא פתורים – מול הורים, ילדים, בני זוג.
אפשר לנשום אל תוך הילד הפנימי.
אפשר לנשום אל חוויית הלידה – אם היא הייתה טראומטית.
אפשר לנשום אל מקומות של עודף שליטה, של מיניות חסומה, של חוסר יצירתיות.

הנשימה מגיעה לכל מקום שאנחנו מוכנים לפגוש.

עם כל זאת, אסייג מעט את דבריי –

לעיתים, התבונה של הגוף תבחר "לשחרר" משהו אחר, משהו מעט "דחוף יותר" לגוף.

עלינו לסמוך על הלא מודע שלנו, הטוב והמיטיב, שיודע מה נכון לנו היום, ופשוט להתמסר לתהליך בבטחון.

יתכן ואביא כוונה לסשן, לפגוש חוויה או כאב ספציפי, והנשימה תוביל אותי למקום אחר – אחד מעקרונות התהליך הוא כי הכל מדוייק בתוך תהליך הנשימה המודעת, מתוך כך, אני מזמין "לסמוך".

עבודה קבוצתית או אישית?

ריברסינג הוא תהליך אינטימי. אישי. לעיתים אפילו חושפני.
ולכן מובן מדוע יש מי שמרגישים שרק טיפול פרטני יכול להתאים להם.

אבל מתוך הניסיון שלי – דווקא התהליך הקבוצתי פותח שערים שאי אפשר לפתוח לבד.

ראשית, האנרגיה הקבוצתית שיוצרת קבוצה נושמת – היא עוצמתית בצורה שלא ניתנת להסבר.
הנשימות, הקולות, המגע של עוד אנשים במסע משלהם – מאפשרים לגוף שלך להרגיש מוגן, שייך, חלק.
הלגיטימציה לבכות, לרעוד, לנשום חזק, לצחוק – מתרחבת כשהיא משותפת.

בנוסף, עצם ההסכמה שלך להיות בתוך קבוצה –
בתוך מיקרוקוסמוס של "החיים עצמם" –
ולעבור תהליך עמוק מול עדים, היא עצמה כבר שינוי תודעתי מרפא.

למרות שהעבודה היא קבוצתית – החוויה עצמה נשארת אישית.
כל אחד שוכב על מזרן. עיניים עצומות. שוקע לתוך הגוף, אל תוך התהליך הפנימי.
גם אם יש "מהומה" מסביב – הקול הפנימי גובר.
והמרחב מחזיק אותך.

מהו משך תהליך נכון?

אחת השאלות הנפוצות ביותר שאני נשאל היא: "כמה מפגשים צריך כדי שזה יעבוד?"

והתשובה, כמו ברוב תהליכי ההתפתחות האמיתיים, היא: זה תלוי.
תלוי במוכנות שלך.
תלוי בעומק המטען שאתה נושא.
ותלוי בכמה אתה מוכן לפגוש, לשחרר, ולהסכים לקבל את החדש.

חשוב לומר:
זה לא טיפול של הוקוס-פוקוס.
אבל כן – כבר בטיפול הראשון, אנשים מדווחים על שינוי.
גופני. רגשי. תפיסתי.
משהו זז. משהו השתחרר. משהו נפתח.

ועדיין – הגוף, הלב והתודעה זקוקים לתהליך.
הריפוי מגיע בשכבות.
לא מתוך מאמץ – אלא מתוך חזרה, מתוך נשימה חוזרת, מתוך הרפיה מחודשת.
ולפעמים מה שצף במפגש הראשון הוא רק קצה החוט – שהגוף שלך סוף סוף מוכן לגעת בו.

יש דימוי נפלא שמופיע בספר "המרכבה", שמתאר את זה דרך כוס קפה:
דמיין כוס קפה שהצטבר בתחתיתה משקע כהה.
עכשיו – בכל סשן של ריברסינג אתה שופך לתוכה כוס מים צלולים.
בהתחלה – הלכלוך רק מתערבל. הוא אפילו צף.
אבל ככל שאתה ממשיך למזוג עוד ועוד מים זכים – הכוס מתנקה.
עד שהיא נעשית שקופה.

כך גם אנחנו.
השכבות שנשמרו בתוכנו – של פחד, של הגנה, של הרגל –
מתחילות להתרכך, להתמוסס, להשתחרר.

וזה תהליך שדורש מסגרת.
בטוחה. מקצועית. מכילה.
כזו שמלווה אותך באחריות ובאהבה, ומאפשרת לך להישען גם כשעולה קושי.

אבל אולי הדבר החשוב ביותר לזכור הוא:
בריברסינג – המטופל הוא גם המרפא.
אני כמנחה נמצא שם, שומר את המרחב, מלווה אותך, מזכיר לך לנשום.
אבל אתה הוא זה שנושם,
ואתה זה שיוצר את השינוי בגופך, בנפשך, בתודעתך.

והנשימה שלך – חכמה ממך.
היא לעולם לא תביא אותך למקום שאתה לא מוכן לו.בכל מפגש – אתה פוגש בדיוק את מה שאתה מוכן לשחרר.
לא פחות – אבל גם לא יותר.

אם משהו בתוכך מרגיש מוכן לנשום אחרת –
אם יש קול שקט שמבקש ריפוי, חיבור, או תחושת קלילות בגוף ובנפש –
אני כאן. אפשר להצטרף לסדנה, לקבוע פגישה אישית, או פשוט לשוחח ולברר אם זה מתאים לך.

הפוסט נשימה מודעת – ריברסינג הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

אזור הדמדומים במרתון או במילים אחרות: "מה קורה שם בין הק"מ ה 32 ל 38"?

אמיר רוזן — Wed, 26 Feb 2025 16:20:02 +0000

לא מחקר אמפירי, אלא אסופת סיפורים וחוויות שמדברות ומספרות בעד עצמן.. יחד עם ידע מוקדם ומורשות קרב,

הביאו אותי לכתוב את המילים הללו.

אז בעצם כבר אחרי הק"מ ה 32 בערך, התחלנו לראות תופעות מטרידות…

אנשים הולכים ורצים שעוצרים בצד הדרך למתוח משהו.

ככל שהתקדמו הק"מ המחזות היו קשים יותר לצפייה והתלוו בקולות הקאה וייבוב..

העלייה בכניסה ליער בולון בק"מ ה 36 (מרתון פריז.. למי שמזהה), הזכירה במעט את העליות לירושלים משער הגיא.

לא בגלל השיפוע, אלא יותר בגלל השילדות של המשוריינים המוטלות בצידי הדרך.

אנשים מקופלים מעוותים בכל מיני צורות מוזרות… גונחים ומתייפחים על מר גורלם.

כבר בתדריך למרתון דיברנו בגנות "הקיר", אך עם כל הגנות היה צורך ליצור כלים פרקטיים להתמודד איתו לכשיבוא.

2 סיבות עיקריות סימנו –

1. פיזיולוגי

א. קצב, אם נתחיל בקצב מהיר מידי מהיכולת בגלל אדרנלין ואווירת מרוץ, נשלם על כך בק"מ המתקדמים, 32+.

ב. אינדיקציה טובה נוספת תהיה הדופק.

לא לעלות על זון 3 לפני מחצית המרחק. ככה נוודא שאנחנו לא "נשרפים מהר מידי".

ג. תזונה – מאגרי הגליקוגן מתרוקנים בשעה הראשונה בערך.

בדופק גבוה.. זה מרכיב משמעותי מהדלק… לכן חשוב להקפיד לתסף בג'לים ע"פ פרוטוקול מסודר.

2. מנטלי – ראש

א. הראש משחק פה תפקיד… משהו בספירה לאחור משתבש… כשאתה עובר את הק"מ ה 32 ומבין שיש לך בול עוד 10 ק"מ לרוץ. "אז אולי רק נסיים?" "הקצב פחות משנה.." "באנו להנות.. אפשר גם ללכת."

ב. השדים מתחילים לצוץ – "זה לא מתאים, אני לא מסוגל, מה נסגר?", "הקצב הזה מהיר לי מידי, למה צריך את זה? מה יגידו?"

ג. המוח רוצה להגן על הגוף מהטמטום הזה שנקרא "מרתון", ופשוט שולח אותות עצביים לכבות את המערכת.

באמת באמת,

מניסיון אני יודע שהגוף שלי מסוגל לרוץ יותר מ 42.2 ק"מ.

עשינו את זה כבר בעבר.. אני והוא.

אבל מרתון, זו לא ריצה של 42.2 ק"מ.

אני יודע שאני נכנס פה לדיון פילוסופי. אז אני לא. אני קובע.

ההבדל בין מרתון לבין ריצת 42.2 ק"מ זו המהות.

כי בריצת 42.2 ק"מ, לא נפגוש בקיר, עובדתית לא פגשתי בו מעולם באף ריצת נפח בה חציתי את המרחק הזה (והיו רבות).

מרתון לוקח 42.2 ק"מ ומשלב אותם עם הקצב הכי טוב שלך למרחק הנתון.

2 הפרמטרים האלו, של מרחק וקצב – יוצרים את ה"מרתון" ומזמנים את "הקיר".

אז מה עושים?!

נערכים!!:

1. מכירים בסימפטומים. הפיזיולוגים, הקוגניטיביים, המנטליים של הקיר. בכדי להיערך ולהגיב כשהוא בא.

2. מכינים תחמושת:

א. לפן הפיזיולוגי – אסטרטגיית קצב, ואסטרטגיה חלופית.

שתי אלו משתמשות גם בדופק כמצפן. בנוסף, תכנון מים ותזונה.

ב. לפן המנטלי – ארחיב מעט:

1) הכנו מכתבים מהאהובים שלנו. לפתוח ברגעי משבר לצורך העצמה.

2) קיבלנו פתק מהמאמן, לפתוח כשממש קשה.

3) הכנו אסטרטגיית קצב חלופית למצבי משבר ("אם לא… אז…")

4) הכנו מנטרות לדיבור פנימי שירימו ויחזקו אותנו (מבעוד מועד)

5) דמיון מודרך לקו הסיום.

אני פגשתי את הקיר בק"מ ה 38.

בראש שלי, כשעברתי את ק"מ 32, אמרתי לעצמי.. "אמיר, 6 ק"מ של אזור דמדומים לפניך, עברת את 38, יצאת מזה"..

ואכן, מחזות קשים כל הדרך.

מצאתי את עצמי מרים מישהי ודוחף מישהו בכמה מילים באנגלית עייפה.

מדקלם לעצמי מנטרות, נזכר במדיטציית הבוקר ובעוצמות שצברתי שם.

ק"מ 35, האוזניות מתו … "battery low" …

ק"מ 36, מתפסים ביער… אומר לעצמי "הקטמון במרתון ירושלים היה קשה יותר" וממשיך.

ק"מ 38, חיווי מהשעון – "התראת דופק."

תחושה כללית של בא להקיא, סחרחורת קלה. נדלקת נורת אזהרה ראשית. עובר להליכה.

דיבור פנימי: "מה קורה? מה עושים עכשיו?" הולך מהר, מתחיל לנשום (הסבר: אני גם מאמן נשימה).

מבין שצריך להפעיל את המערכת הסימפתטית ולעורר את הגוף מהסרט שהוא נמצא בו.

60 שניות הליכה – נשימה מודעת, מעיר את הגוף, נותן לחמצן להיכנס בדיוק לאן שצריך, העסק מתאפס על עצמו – חוזר לרוץ..

4 ק"מ אחרונים, הקיר מאחורי. שער הסיום.

דיבור פנימי: "לאן נרשמים עכשיו??"

הקיר אינו נחלת הכלל. האמת, שהרוב כלל לא יפגשו בו.

אבל אם זה יקרה, כשזה יקרה, כדאי להיות מוכנים.

מצרף קישור לסרטון הדרכה שהקלטתי כהכנה לשבוע המירוץ.
מוזמנים להציץ.

ובהצלחה במירוץ הקרוב.

הפוסט אזור הדמדומים במרתון או במילים אחרות: "מה קורה שם בין הק"מ ה 32 ל 38"? הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

ריצה מודעת: נשימה, גוף ונפש בדרך לשיפור חווית הריצה

אמיר רוזן — Sun, 16 Feb 2025 09:00:21 +0000

מכירים את התחושה הזו שאתם באמצע ריצה ונגמר לכם האוויר?

שווה לכם להתעכב פה רגע, יש לי פתרון בשבילכם.

אתם רצים ורצים, מנסים לנשום עמוק, אבל מרגישים שהנשימה לא מגיעה לשום מקום? עם התחושה שכאילו אין קשר בין הנשימה שלקחתי לאן שהיא הגיעה?

בואו ננסה להבין למה…

חציון א' של 2020, היינו כלואים בבתים לסירוגין.

היו כל מיני הגבלות ואיסורים, והיינו עוקבים אחרי תדריכים כדי לברר מה הגזרות החדשות לגבי הריצה שלנו…
מותר? אסור? עד 100 מ'? עד 500 מ'? לבד, בזוג, רק להוציא את הכלב… (קורונה סטייל).
ופתאום נולדו מלא רצים חדשים. כולם החליטו "לצאת לנשום".
זה היה "הקוד" שנתנו ליציאה לריצה אצלנו ביישוב (גר בכרמית).
"מי בא לנשום 10?"
"מחר ב-6, נושמים 8"
ככה היינו רצים סמוך לישוב, ביער סנסנה.
הוא היה ה"שביל הפתוח", ובמרחק של כמה צעדים מפאתי הבית, יכולת להיעלם לתוכו ולנשום כמה שאתה רק רוצה.
לא היו ניידות שחיפשו ושאלו לאן אתה, מי אתה ולמה יצאת…
באחת הריצות הליליות יצאתי "לנשום 21".
זו היתה ריצת בדד, עם פנס על הראש, אקדח בווסט הריצה, ומים על הגב.
יוצא מהבית, הלוך-חזור, לכיוון יער להב.
ופתאום אני חווה אירוע מוזר.
בנקודה מסוימת במהלך הריצה, הדופק מואץ פתאום, לחץ קל בחזה, אין אוויר…
נושם עמוק, אבל אין באמת אוויר, כאילו הוא נגמר.
עוצר (אז בן 43), לוקח כמה נשימות, נותן מכה על החזה, מנגב זיעה מהמצח.
כמה שניות והעסק מסתדר… חוזר לרוץ, חוזר הביתה.
המחשבה על החוויה לא עזבה אותי כמה ימים.
אחרי תחקור של הרופאה, בדיקת מאמץ ואקו לב. מסתבר שאני בריא כמו שור…
מסתכלת לי הקרדיולוגית בעיניים ושואלת אותי:
"על מה חשבת באותו הזמן? דקה לפני שזה קרה?"
על מה חשבתי?! וואלה… לא זוכר….
(ואיך לעזאזל זה קשור?!)
קשור…
מסתבר שזה אפילו מאוד קשור!
אנחנו לוקחים לתוך הריצה שלנו את כל החיים על הכתפיים, היא אומרת.
המחשבות שלנו מנהלות אותנו גם שם, מעלות לנו דופק, פותחות וסוגרות לנו את הנשימה.
בחודשים האחרונים מרגישים את זה במיוחד.
אין אוויר. הוא נגמר.
מצאתי דרך לפרק את זה.
אני קורא לזה "ריצה מודעת" (Mindfulness running).
אני מתרגל מיינדפולנס, אני מתרגל נשימה מודעת.
זה משפר לי את צריכת החמצן, מחזק את מערכת הנשימה, ומשפר הנשימה בריצה.
מגדיל את המודעות לגוף בריצה ולמה שקורה בו, מצמצם פציעות וכאבים, וגורם לי פשוט להיות.

מהי ריצה מודעת?

ריצה מודעת (Mindfulness running) היא למעשה שילוב בין תרגולי מיינדפולנס לבין ריצה. זה אומר שאתה לא רק רץ, אלא גם שם לב למה שקורה בתהליך – איך הגוף מרגיש, איך הנשימה זורמת, ומה קורה ברגעים שבהם קשה לך לקחת אוויר. זה מאפשר לך להיות קשוב יותר לכל תנועה, להימנע ממחשבות שמכבידות, ולשמור על הקשר בין הגוף והנפש.

נשימה מודעת בריצה

נשימה מודעת, היא כלי חשוב בריצה מודעת. זהו תהליך שבו אתה לומד לקחת נשימות רגועות ועמוקות, תוך שמירה על מיקוד וקשב לכל נשימה. הדבר לא רק משפר את צריכת החמצן ומפחית את תחושת המחנק בריצה, אלא גם מחזק את מערכת הנשימה, מצמצם מתח ועוזר במניעת פציעות.

ההשפעה של המיינדפולנס על המנטליות שלנו

החיבור לריצה המודעת והנשימה המודעת הוא גם חיבור למחשבות ולרגשות שלנו במהלך הריצה. המיינדפולנס מאפשר לנו להיות מודעים למחשבות שעולות, ולבחור באיזה כיוון לפנות את תשומת הלב. האם אנחנו נותנים למחשבות על היום שעבר או הפחד מהעתיד להפריע לנו, או שאנחנו ממקדים את תשומת הלב ברגע הנוכחי – בצעד, בנשימה, ובחוויה של הגוף בתנועה.

איך זה משפר את חווית הריצה?

שילוב של ריצה עם מיינדפולנס מביא לתוצאה כפולה: מצד אחד, אנחנו מבצעים אימון גופני שמחזק את מערכת השרירים והלב, ומצד שני, אנחנו מקבלים גם אימון נפשי. כשאתה רץ תוך שמירה על מיקוד בנשימה ובגוף, אתה מרגיש פחות מתח, פחות כאבים, יותר נינוחות. זה מאפשר לך להגיע לשיאים חדשים, לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

מה אתם סוחבים איתכם לתוך הריצה?

האם אתם נותנים למחשבות ולמתח להכביד עליכם במהלך הריצה? האם אתם מחוברים לנשימה שלכם? תזכרו, כל עוד לא ננהל את תשומת הלב שלנו, כל מה שנשאף יישאר בחוץ.

איך אתם מפרקים את המתח ונמנעים מפציעות הנגרמות מחוסר איזון?

הדרך לפתח את היכולת הזו היא להתחיל בתרגול יומי, לא רק בריצה, אלא בכל תחום של החיים. הקפדה על נשימה נכונה, שמירה על גוף נינוח, והתמקדות בכאן ועכשיו – כל אלה יעזרו לנו לא רק בריצה, אלא גם בהתמודדות עם אתגרי החיים.

הפוסט ריצה מודעת: נשימה, גוף ונפש בדרך לשיפור חווית הריצה הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

השריר הפיננסי – איך המחשבות שלנו משפיעות על הגוף?

אמיר רוזן — Sun, 16 Feb 2025 08:42:51 +0000

קרה לכם שנתפס לכם שריר בלי שום סיבה ברורה?

אם זה קרה לכם, אתם לא לבד. כל אחד מאיתנו חווה בשלב כזה או אחר שריר תפוס – אולי הרגליים אחרי טיול ממושך, כאב בירידה במדרגות אחרי מרתון, או אפילו הידיים אחרי אימון מאתגר.

בשיעורי אנטומיה למדנו על שרירי השלד: איך הם מתכווצים ומשתחררים, איך הם יוצרים תנועה, ואילו תהליכים כימיים מתרחשים בהם. אבל דבר אחד לא לימדו אותנו – ששריר יכול להיתפס גם מכוח המחשבה.

כאב שלא עובר

בשנת 2007 התחיל להתפתח לי כאב לא ברור בשכמה השמאלית. הכאב היה שורף ומהדהד, בעיקר בישיבה ממושכת או בנהיגה. באופן טבעי, הנחתי שזה קשור ליציבה שלי – ישיבה לא נכונה מול מחשב, תנוחה לא טובה ברכב, אולי אפילו שעות ארוכות של ישיבה בחדרי דיונים. חקרתי, קראתי ולמדתי – כי כמאמן שחי את הגוף, זה מה שאני עושה. ניסיתי תרגילים, מתיחות, עיסויים – כלום לא עזר. אחרי שלושה חודשים, הכאב פשוט נעלם.

ב-2015 הוא חזר. אותו כאב, בדיוק באותו מקום, רק חזק יותר, שורף יותר, מציק יותר. שוב הוא הופיע בנהיגה או בזמן ישיבה ממושכת, ושוב ניסיתי הכול: עיסויים, תרגילים, שינוי יציבה. שום דבר לא עזר. הכאב היה כמו שריפה בלתי נסבלת במקום שלא ניתן להגיע אליו.

ואז, במהלך עיסוי שגרתי, המעסה עצר ושאל אותי: "מה יושב לך שם? מה מטריד אותך בימים האחרונים?"

WTF?!?

איזו שאלה מוזרה. מטריד אותי הכאב הזה! אבל המילים שלו המשיכו להדהד גם אחרי העיסוי. במפגש הבא עם עצמי, בתרגול מדיטציה, חזרתי לשאלה הזו: מה יושב שם? מה תקוע שם? למה עכשיו?

החיבור שלא צפיתי

עם הכוונה והקשבה, הגיעו התשובות: ב-2007 הייתי לפני החתונה, ב-2015 היינו בעיצומו של תהליך רכישת בית. ובעודני סורק לאחור, שמתי לב שבכל פעם שעסקתי בנושאים פיננסיים מלחיצים – הכאב הזה הופיע. זה לא היה צירוף מקרים.

מאותו רגע קראתי לו השריר הפיננסי. בכל פעם שהכאב התעורר, ידעתי לקשר אותו ישירות למחשבות שלי. זה היה גילוי מטלטל: עד כמה המחשבות שלי, הרגשות שלי, קשורים ישירות למצב הפיזי של הגוף. הגוף מגיב, מתכווץ, ננעל – ואז הכאב מופיע.

הקשבה ונשימה: הדרך לשחרור

היום אני מחובר יותר. אני מתרגל נשימה מודעת באופן קבוע ומוצא בה כלי לחיבור וריפוי. החיבור הזה דורש קשיבות, מודעות ותרגול, אבל הוא מאפשר לי לזהות דפוסים ולשחרר אותם עוד לפני שהם מתבטאים בכאב פיזי.

כאב לא חייב להיות תוצאה של תנועה לא נכונה או פתולוגיה פיזית. לפעמים, הוא ביטוי של מתח נפשי, רגשות לא מעובדים או דאגות שמצטברות בגוף. הידיעה הזו יכולה לעודד, אבל גם מחייבת – להיות מחוברים יותר למה שמתרחש בתוכנו, במיוחד לאותם דפוסים אוטומטיים שפחות עושים לנו טוב.

אם גם אתם מתמודדים עם כאב שמסרב להשתחרר, ייתכן שהתשובה טמונה לא רק בגוף, אלא גם בתודעה.

הפוסט השריר הפיננסי – איך המחשבות שלנו משפיעות על הגוף? הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

איך גובה הדרופ משפיע על הריצה שלכם?

אמיר רוזן — Sun, 16 Feb 2025 08:11:56 +0000

האם אי פעם עצרתם לשאול את עצמכם: "באיזה דרופ אני רץ?" ואולי בכלל, "מה זה דרופ?" לרבים מהרצים השאלה הזו כלל לא עולה, אבל היא יכולה לשנות את חוויית הריצה שלכם – לטובה או לרעה.

מה זה דרופ?

דרופ הוא ההפרש בגובה בין העקב לקדמת כף הרגל בנעל הריצה שלכם. אם העקב גבוה ב-10 מ"מ מהקדימה, מדובר בדרופ של 10 מ"מ. אם העקב והקדימה נמצאים באותו גובה – מדובר בדרופ אפס. את הנתון הזה ניתן למצוא במפרט הנעל באתרי החברות או בחנויות המתמחות.

איך הדרופ משפיע על הריצה שלכם?

גובה הדרופ משפיע על האופן שבו כף הרגל שלכם נוחתת על הקרקע, מה שמשפיע ישירות על היציבה, עומסי השרירים, שליטה מפרקית ושיווי משקל.

– דרופ גבוה (8-12 מ"מ): מעודד נחיתה על העקב, מפחית עומס מהקרסול ומעביר אותו לברך ולירך.

– דרופ נמוך (0-6 מ"מ): מעודד נחיתה על מרכז כף הרגל או על הכריות, מה שמקטין עומס על הברכיים אך עשוי להעמיס על שרירי השוק והקרסול.

– דרופ אפס (0 מ"מ): מחקה הליכה יחפה ומעודד שימוש טבעי בשרירי הרגליים, אך דורש הסתגלות והדרגתיות.

איך לבחור את הדרופ שמתאים לכם?

אין המלצה אוניברסלית לכל הרצים. ישנם גורמים רבים שמשפיעים על הבחירה, כמו מבנה כף הרגל, שליטה שרירית, עבר של פציעות וטכניקת ריצה.

– סובלים מכאבי ברכיים? ייתכן שדרופ נמוך יותר יעזור.

– מתמודדים עם כאבים בגיד אכילס? דרופ גבוה עשוי להפחית עומס על האזור.

– יש לכם קיצור בשרירי הסובך? נעל עם דרופ בינוני-גבוה תוכל להקל.

– יש לכם שליטה שרירית גבוהה ונחיתה טבעית על מרכז כף הרגל? אולי דרופ נמוך יתאים לכם.

מעבר בין דרופים – איך עושים את זה נכון?

אם החלטתם לשנות את סוג הנעל או את גובה הדרופ, חשוב לבצע זאת **בהדרגה**. המעבר צריך להיות מדורג ולאורך מספר שבועות, עם התאמה של עומס הריצה והקשבה לתחושות הגוף.

לא רק הנעליים קובעות

אמנם לנעליים יש השפעה על חוויית הריצה, אך חשוב לזכור שהן לא הגורם היחיד. טכניקת ריצה נכונה, חיזוק שרירים ותשומת לב ליציבה יכולים להשפיע לא פחות.

גובה הדרופ בנעלי הריצה שלכם משפיע על אופן הנחיתה, פיזור העומסים בגוף והנטייה לפציעות. לכל רץ יש צרכים שונים, ולכן מומלץ לבדוק את גובה הדרופ שלכם, להקשיב לגוף ולהתאים את סוג הנעל בצורה מבוקרת.

אז, מה הדרופ שלכם?

הפוסט איך גובה הדרופ משפיע על הריצה שלכם? הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

במרדף להשיג את מה שאין, מאבד האדם את מה שיש

אמיר רוזן — Sun, 16 Feb 2025 07:51:33 +0000

כמה פעמים אנחנו מתמקדים במה שחסר,

במה שעוד צריך,

במה שעוד לא קרה?

עוד אימון, עוד ק"מ, עוד מהירות
הריצה אחרי "יותר" – יותר הישגים, יותר הצלחות, יותר מהירות, יותר מרוצים… עלולה לגרום לנו לפספס את הרגעים הקטנים,

אלו שנמצאים כאן ועכשיו, ממש מתחת לרגליים שלנו.

אני פוגש את זה גם כרץ גם כמטפל וגם כמאמן:

רצים ששואפים תמיד לשבור את השיא הבא, להגיע ליעד חדש,

אנשים שרוצים "לתקן" משהו בעצמם,

להתגבר על קושי,

להגיע ליעד מסוים –

שוכחים לעצור ולראות כמה הם כבר התקדמו.

כשאני רודף אחרי האין,

אני ממוקד בחוסר.

האנרגיה שלי זורמת לשם,

למקום שבו אני עדיין לא –

ואני מפספס את כל מה שכבר יש לי כאן ועכשיו.

כשאני ממוקד בחוסר, אני מזמן לי עוד ממנו.

אני נשאר בתודעת חוסר,

במקום להתחבר לשפע שקיים סביבי.

האנרגיה זורמת למקום אליו מופנית תשומת הלב….

(כמו לנהוג ברכב צהוב, ולראות פתאום מלא רכבים צהובים…)

אם אני עוצר לרגע מהמרדף ומסתכל על הדרך שעשיתי, על ההישגים,

החוויות,

האנשים שנמצאים סביבי –

אני רואה כמה כבר יש לי.

זו בחירה שאנחנו עושים בכל יום:

האם אני ממוקד בחוסר,

האם אני נותן לעצמי לחוות את השפע?

זה נכון בכל תחום – בריצה, בקריירה, בזוגיות, ואפילו בתוך הרגעים הקטנים של היום-יום.
זה נכון בכל מרחק – 5 ק"מ, מרתון או סתם ריצה בפארק..

הסוד נמצא באיזון.

השאיפה קדימה תמיד חשובה,

אבל גם היכולת להרים את הראש ולראות את היופי שבדרך,

הדברים הכי יפים מתגלים דווקא כשאנחנו מסיטים את המבט לרגע מהיעד,

מרימים את הראש לראות את הנוף סביבנו.

אז מה איתכם?

כשאתם מרגישים במרדף אחרי משהו שחסר לכם,

האם אתם מצליחים לעצור ולהתחבר למה שיש?

מה הדבר שאתם הכי מעריכים בחיים שלכם

כרגע…?

הפוסט במרדף להשיג את מה שאין, מאבד האדם את מה שיש הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

הכוח שבשגרה – על הקווים המקבילים בין מדיטציה לריצה

אמיר רוזן — Sun, 16 Feb 2025 07:48:31 +0000

יש אנשים שרואים בריצה סוג של מדיטציה בתנועה.

אני רואה בזה הרבה יותר מזה – דרך לתרגל נוכחות, הקשבה פנימית, ולחזור אל הקצב הטבעי של החיים.

תרגול מדיטציה, או מיינדפולנס,

הוא קודם כול היכולת לעצור,

להתבונן,

ולתת מקום למה שקורה ברגע הנוכחי,

בלי לנסות לשנות או לשפוט.

זו הזמנה להיות נוכח – בגוף, במחשבות, וברגשות – ולתת לעצמך רגע של שקט בתוך המירוץ היומיומי.

ובריצה?

אני קןרא לזה Runfullness.

זה הרגע שבו הצעדים מתואמים לנשימה,

המחשבות שוקטות,

והחיבור למה שקורה כאן ועכשיו נעשה ברור.

יש גם ימים שבהם קשה לתרגל.

יש ריצות שלא זורמות,

מדיטציות שמרגישות מתסכלות,

ותחושה שהכול תקוע. וזה בסדר.

דווקא ברגעים האלה אנו נדרשים לתרגל חמלה עצמית.

לדעת שלא כל יום חייב להיות מושלם.

הכוח הוא להמשיך,

לקבל גם את הימים הפחות טובים,

ולהבין שגם הם חלק מהדרך.

תרגול מדיטציה מלמד אותנו להכיר את עצמנו,

להקשיב למה שמבפנים, ולחזור לרגע הנוכחי.

ריצה עושה את אותו דבר,

אבל עם תנועה – המחשבות זזות יחד עם הגוף,

ויש רגעים שבהם הכול נפתח:

שקט, בהירות, תחושה של נוכחות מלאה.

וכמו במדיטציה, גם בריצה –
לאהתוצאה חשובה, אלא התהליך.

הדרך, הצעדים, הנשימות.

החיבור למה שיש כאן ועכשיו.

אז בין אם אתם יושבים למדיטציה או יוצאים לרוץ,

זכרו – זה לא המרחק שחשוב,

אלא מי שאתם הופכים להיות לאורך הדרך.

אם לא תרגלתם בעבר מדיטציה,

מזמין אתכם לנסות –

שבו במקום נוח, כוונו שעון ל-5 דקות (מניח שיש לכם שעון שיודע לעשות יותר דברים מרק לרוץ בשביל ),

עקבו אחרי הנשימה שלכם.

רק נשימה.

לא יותר מזה.

אולי תגלו שם משהו חדש.

הפוסט הכוח שבשגרה – על הקווים המקבילים בין מדיטציה לריצה הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.