הפוסט אזור הדמדומים במרתון או במילים אחרות: "מה קורה שם בין הק"מ ה 32 ל 38"? הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

מכירים את התחושה הזו שאתם באמצע ריצה ונגמר לכם האוויר?

שווה לכם להתעכב פה רגע, יש לי פתרון בשבילכם.

אתם רצים ורצים, מנסים לנשום עמוק, אבל מרגישים שהנשימה לא מגיעה לשום מקום? עם התחושה שכאילו אין קשר בין הנשימה שלקחתי לאן שהיא הגיעה?

בואו ננסה להבין למה…

חציון א' של 2020, היינו כלואים בבתים לסירוגין.

היו כל מיני הגבלות ואיסורים, והיינו עוקבים אחרי תדריכים כדי לברר מה הגזרות החדשות לגבי הריצה שלנו…
מותר? אסור? עד 100 מ'? עד 500 מ'? לבד, בזוג, רק להוציא את הכלב… (קורונה סטייל).
ופתאום נולדו מלא רצים חדשים. כולם החליטו "לצאת לנשום".
זה היה "הקוד" שנתנו ליציאה לריצה אצלנו ביישוב (גר בכרמית).
"מי בא לנשום 10?"
"מחר ב-6, נושמים 8"
ככה היינו רצים סמוך לישוב, ביער סנסנה.
הוא היה ה"שביל הפתוח", ובמרחק של כמה צעדים מפאתי הבית, יכולת להיעלם לתוכו ולנשום כמה שאתה רק רוצה.
לא היו ניידות שחיפשו ושאלו לאן אתה, מי אתה ולמה יצאת…
באחת הריצות הליליות יצאתי "לנשום 21".
זו היתה ריצת בדד, עם פנס על הראש, אקדח בווסט הריצה, ומים על הגב.
יוצא מהבית, הלוך-חזור, לכיוון יער להב.
ופתאום אני חווה אירוע מוזר.
בנקודה מסוימת במהלך הריצה, הדופק מואץ פתאום, לחץ קל בחזה, אין אוויר…
נושם עמוק, אבל אין באמת אוויר, כאילו הוא נגמר.
עוצר (אז בן 43), לוקח כמה נשימות, נותן מכה על החזה, מנגב זיעה מהמצח.
כמה שניות והעסק מסתדר… חוזר לרוץ, חוזר הביתה.
המחשבה על החוויה לא עזבה אותי כמה ימים.
אחרי תחקור של הרופאה, בדיקת מאמץ ואקו לב. מסתבר שאני בריא כמו שור…
מסתכלת לי הקרדיולוגית בעיניים ושואלת אותי:
"על מה חשבת באותו הזמן? דקה לפני שזה קרה?"
על מה חשבתי?! וואלה… לא זוכר….
(ואיך לעזאזל זה קשור?!)
קשור…
מסתבר שזה אפילו מאוד קשור!
אנחנו לוקחים לתוך הריצה שלנו את כל החיים על הכתפיים, היא אומרת.
המחשבות שלנו מנהלות אותנו גם שם, מעלות לנו דופק, פותחות וסוגרות לנו את הנשימה.
בחודשים האחרונים מרגישים את זה במיוחד.
אין אוויר. הוא נגמר.
מצאתי דרך לפרק את זה.
אני קורא לזה "ריצה מודעת" (Mindfulness running).
אני מתרגל מיינדפולנס, אני מתרגל נשימה מודעת.
זה משפר לי את צריכת החמצן, מחזק את מערכת הנשימה, ומשפר הנשימה בריצה.
מגדיל את המודעות לגוף בריצה ולמה שקורה בו, מצמצם פציעות וכאבים, וגורם לי פשוט להיות.

מהי ריצה מודעת?

ריצה מודעת (Mindfulness running) היא למעשה שילוב בין תרגולי מיינדפולנס לבין ריצה. זה אומר שאתה לא רק רץ, אלא גם שם לב למה שקורה בתהליך – איך הגוף מרגיש, איך הנשימה זורמת, ומה קורה ברגעים שבהם קשה לך לקחת אוויר. זה מאפשר לך להיות קשוב יותר לכל תנועה, להימנע ממחשבות שמכבידות, ולשמור על הקשר בין הגוף והנפש.

נשימה מודעת בריצה

נשימה מודעת, היא כלי חשוב בריצה מודעת. זהו תהליך שבו אתה לומד לקחת נשימות רגועות ועמוקות, תוך שמירה על מיקוד וקשב לכל נשימה. הדבר לא רק משפר את צריכת החמצן ומפחית את תחושת המחנק בריצה, אלא גם מחזק את מערכת הנשימה, מצמצם מתח ועוזר במניעת פציעות.

ההשפעה של המיינדפולנס על המנטליות שלנו

החיבור לריצה המודעת והנשימה המודעת הוא גם חיבור למחשבות ולרגשות שלנו במהלך הריצה. המיינדפולנס מאפשר לנו להיות מודעים למחשבות שעולות, ולבחור באיזה כיוון לפנות את תשומת הלב. האם אנחנו נותנים למחשבות על היום שעבר או הפחד מהעתיד להפריע לנו, או שאנחנו ממקדים את תשומת הלב ברגע הנוכחי – בצעד, בנשימה, ובחוויה של הגוף בתנועה.

איך זה משפר את חווית הריצה?

שילוב של ריצה עם מיינדפולנס מביא לתוצאה כפולה: מצד אחד, אנחנו מבצעים אימון גופני שמחזק את מערכת השרירים והלב, ומצד שני, אנחנו מקבלים גם אימון נפשי. כשאתה רץ תוך שמירה על מיקוד בנשימה ובגוף, אתה מרגיש פחות מתח, פחות כאבים, יותר נינוחות. זה מאפשר לך להגיע לשיאים חדשים, לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

מה אתם סוחבים איתכם לתוך הריצה?

האם אתם נותנים למחשבות ולמתח להכביד עליכם במהלך הריצה? האם אתם מחוברים לנשימה שלכם? תזכרו, כל עוד לא ננהל את תשומת הלב שלנו, כל מה שנשאף יישאר בחוץ.

איך אתם מפרקים את המתח ונמנעים מפציעות הנגרמות מחוסר איזון?

הדרך לפתח את היכולת הזו היא להתחיל בתרגול יומי, לא רק בריצה, אלא בכל תחום של החיים. הקפדה על נשימה נכונה, שמירה על גוף נינוח, והתמקדות בכאן ועכשיו – כל אלה יעזרו לנו לא רק בריצה, אלא גם בהתמודדות עם אתגרי החיים.

הפוסט ריצה מודעת: נשימה, גוף ונפש בדרך לשיפור חווית הריצה הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

הפוסט השריר הפיננסי – איך המחשבות שלנו משפיעות על הגוף? הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

מה זה דרופ?

דרופ הוא ההפרש בגובה בין העקב לקדמת כף הרגל בנעל הריצה שלכם. אם העקב גבוה ב-10 מ"מ מהקדימה, מדובר בדרופ של 10 מ"מ. אם העקב והקדימה נמצאים באותו גובה – מדובר בדרופ אפס. את הנתון הזה ניתן למצוא במפרט הנעל באתרי החברות או בחנויות המתמחות.

איך הדרופ משפיע על הריצה שלכם?

גובה הדרופ משפיע על האופן שבו כף הרגל שלכם נוחתת על הקרקע, מה שמשפיע ישירות על היציבה, עומסי השרירים, שליטה מפרקית ושיווי משקל.

– דרופ גבוה (8-12 מ"מ): מעודד נחיתה על העקב, מפחית עומס מהקרסול ומעביר אותו לברך ולירך.

– דרופ נמוך (0-6 מ"מ): מעודד נחיתה על מרכז כף הרגל או על הכריות, מה שמקטין עומס על הברכיים אך עשוי להעמיס על שרירי השוק והקרסול.

– דרופ אפס (0 מ"מ): מחקה הליכה יחפה ומעודד שימוש טבעי בשרירי הרגליים, אך דורש הסתגלות והדרגתיות.

איך לבחור את הדרופ שמתאים לכם?

אין המלצה אוניברסלית לכל הרצים. ישנם גורמים רבים שמשפיעים על הבחירה, כמו מבנה כף הרגל, שליטה שרירית, עבר של פציעות וטכניקת ריצה.

– סובלים מכאבי ברכיים? ייתכן שדרופ נמוך יותר יעזור.

– מתמודדים עם כאבים בגיד אכילס? דרופ גבוה עשוי להפחית עומס על האזור.

– יש לכם קיצור בשרירי הסובך? נעל עם דרופ בינוני-גבוה תוכל להקל.

– יש לכם שליטה שרירית גבוהה ונחיתה טבעית על מרכז כף הרגל? אולי דרופ נמוך יתאים לכם.

מעבר בין דרופים – איך עושים את זה נכון?

אם החלטתם לשנות את סוג הנעל או את גובה הדרופ, חשוב לבצע זאת **בהדרגה**. המעבר צריך להיות מדורג ולאורך מספר שבועות, עם התאמה של עומס הריצה והקשבה לתחושות הגוף.

לא רק הנעליים קובעות

אמנם לנעליים יש השפעה על חוויית הריצה, אך חשוב לזכור שהן לא הגורם היחיד. טכניקת ריצה נכונה, חיזוק שרירים ותשומת לב ליציבה יכולים להשפיע לא פחות.

גובה הדרופ בנעלי הריצה שלכם משפיע על אופן הנחיתה, פיזור העומסים בגוף והנטייה לפציעות. לכל רץ יש צרכים שונים, ולכן מומלץ לבדוק את גובה הדרופ שלכם, להקשיב לגוף ולהתאים את סוג הנעל בצורה מבוקרת.

אז, מה הדרופ שלכם?

הפוסט איך גובה הדרופ משפיע על הריצה שלכם? הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

הפוסט במרדף להשיג את מה שאין, מאבד האדם את מה שיש הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

יש אנשים שרואים בריצה סוג של מדיטציה בתנועה.

שבו במקום נוח, כוונו שעון ל-5 דקות (מניח שיש לכם שעון שיודע לעשות יותר דברים מרק לרוץ בשביל ),

הפוסט הכוח שבשגרה – על הקווים המקבילים בין מדיטציה לריצה הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

אבל זה החלל שבמרכזם

שמאפשר לכרכרה לנוע.

קערה נוצרת מחומר,

אבל הריק שבתוכה

הוא זה שמחזיק את כל מה שאנחנו צריכים.

בית נבנה מקורות עץ,

אבל המרחב הפנימי

הוא זה שמעניק לו חיים."

הריק הזה, אותו דבר שאנחנו לא תמיד רואים,

הוא מה שמחזיק את הכל.

אבל איך אנחנו מתייחסים אליו בחיי היום-יום?

עצירה לרגע בשצף החיים

הרגעים שבהם אנחנו מאפשרים לעצמנו לעצור, להיטען, לנשום.

בעולם רווי בעשייה בלתי פוסקת, אנחנו נמדדים פעמים רבות לפי ההספק שלנו, היעדים שהשגנו, והמשימות שסימנו ב'וי'. אך מה אם נמדוד את עצמנו גם על פי הרגעים שבהם הצלחנו לעצור? להשתהות? רק לשהות עם עצמנו?

האפשרות להאט, להיות, ולא רק לעשות – היא מיומנות בפני עצמה. במקום להיאבק בתחושת "בזבוז הזמן", אולי כדאי לראות בשקט הזדמנות להתחבר פנימה.

הרגע בו אנו שותקים ומקשיבים בשיחה

כשאנחנו נותנים מקום לאחרים לדבר, השקט שבין המילים יוצר חיבור עמוק יותר.

היכולת להקשיב באמת, ללא דחף מידי להשיב או למלא את השקט במילים, היא כלי משמעותי בכל מערכת יחסים. דווקא הרווחים בין המילים הם אלה שמאפשרים לנו להעמיק בחוויה, להרגיש את האנרגיה שבין הדוברים, ולהפנים את הדברים שנאמרים.

מקלילים ומכניסים פשטות לחיים

לפעמים, עומס מחשבות, ריבוי אקססוריז או תוכניות… פשוט מכביד.

הפשטות והריקנות מאפשרים לנו לנשום ולהתחבר למה שיש.

שאלו את עצמכם: האם אנו באמת זקוקים לכל מה שמקיף אותנו? האם אנו מחזיקים בדברים או שהם מחזיקים אותנו? לעיתים, השחרור מחפצים, מהתחייבויות מיותרות, וממחשבות מכבידות, מאפשר לנו לחוות חופש אמיתי.

תשומת לב ל"ריקות רגשית"

ואקום שנוצר לעיתים יכול להיות מפחיד, אבל זו גם הזמנה ליצור מחדש, לגלות את עצמנו מחדש.

יש רגעים שבהם הלב מרגיש ריק, נטול רגש או חיבור, וזה עלול לעורר תחושת בדידות עמוקה. אך הריקנות הזו איננה בהכרח שלילית. פעמים רבות היא מעידה על כך שמשהו ישן הסתיים, והגיע הזמן למשהו חדש להיוולד. הריק יכול להיות מקום של פוטנציאל, כמו אדמה ריקה לפני שתילה מחודשת.

ניהול העומס

כמו שימי הפוגה בין אימונים מאפשרות לגוף להתקדם, כך גם הפסקות בעבודה ובחיים מאפשרות לנו למצוא איזון.

אם אנו מצפים מעצמנו להיות בתפוקה גבוהה כל הזמן, ללא עצירה, בסופו של דבר נמצא את עצמנו שחוקים. הריק שבין העשייה, בין הפרויקטים, בין ההצלחות – הוא שמאפשר לנו למלא מצברים ולחזור עם כוחות מחודשים.

במערכות יחסים

במרחב שאנחנו נותנים לאחרים, נוצרת אינטימיות אמיתית – בדיוק כמו החלל שמגדיר את הבית.

יותר מדי קרבה יכולה לחנוק, בדיוק כמו שריחוק רב מדי עלול ליצור נתק. האיזון בין הקרבה למרחק, בין השקט לדיבור, הוא שמאפשר לנו לבנות מערכות יחסים עמוקות ובריאות יותר.

הרווחים בין הצלילים

השקט הוא זה שיוצר את הקצב, ההרמוניה והמשמעות.

בלי הפסקות, הצלילים היו הופכים לרעש רציף ולא למוזיקה.

השקט יוצר מתח וציפייה או שלווה.

הרווח שבין המשימות, הדיאלוגים או הרגשות הוא שנותן את המשמעות, מאפשר לנו לעכל ולצמוח.

ואיך אתם עם השקט הזה?

האם הוא מזמין או מבהיל?

האם אתם מנסים למלא אותו,

או מעזים להקשיב למה שעולה בתוכו?

אני מזמין אתכם לעצור לרגע,

להתבונן על הריק שבחייכם –

על השקט, על הרווחים שבין הדברים,

ועל מה שהם גורמים לכם להרגיש.

הפוסט הריק שבין הדברים, הרווח שבין הצלילים הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

צלילים מחרישים את האוזן

טעמים מקהים את הטעם

מחשבות מחלישות את הדעת

תשוקות מנוונות את הלב.

החכם מביט בעולם

אבל בוטח בראייה הפנימית.

הוא נותן לדברים לבוא וללכת,

ליבו פתוח כשמיים."

(פרק 12, דרך הטאו)

האם הריצה משחררת אותנו – או מעמיסה עלינו?

ריצה נתפסת פעמים רבות כפעולה של שחרור. היא מאפשרת לנו להתנתק מטרדות היום-יום, להיכנס לזרימה ולהרגיש קלילים יותר, פיזית ומנטלית. אבל האם זה תמיד כך?

העולם המודרני מציף אותנו בגירויים בלתי פוסקים. מסכים זוהרים מעוורים אותנו, התראות וצפצופים מסיחים אותנו, מדדי שעון ודופק מציפים אותנו במידע. אנחנו הופכים לתלויים בגירויים האלה, לפעמים עד כדי כך שהיכולת להקשיב לעצמנו מתעמעמת.

אפילו הריצה, שיכולה להיות מקום של שקט וחיבור, עלולה להפוך לעוד מרדף.

אם יצא לכם לרוץ עם הראש מלא במחשבות, עם מוזיקה רועשת באוזניים, תוך השוואה בלתי פוסקת לקצב של אחרים – אתם בטח מכירים את התחושה שהריצה לא תמיד מביאה שקט, אלא דווקא עוד עומס.

החכמה של דרך הטאו: פחות מאמץ, יותר חיבור

דרך הטאו אינה עוסקת בהתנזרות מהעולם. היא אינה מציעה שנימנע מצלילים, ממראות או מהנאה. היא מדברת על איזון – לא להיסחף אחרי הגירויים ולא לתת להם לנהל אותנו.

כשלאו טסה כותב "צלילים מחרישים את האוזן," הוא לא מתכוון שמוזיקה היא בעייתית, אלא שכאשר אנחנו מוקפים ברעש בלתי פוסק, אנחנו עלולים לאבד את היכולת לשמוע את עצמנו.

אם נשליך זאת על הריצה, זה ברור:

אם כל ריצה הופכת למרדף אחרי שעון הדופק והקצב, אנחנו עלולים לשכוח למה אנחנו בכלל רצים.

אם אנחנו מתמלאים מתח בגלל מדדי אימון, אנחנו מחמיצים את הקסם של התנועה.

אם אנחנו מתמקדים בהישג הבא, אנחנו עלולים לפספס את הרגע שבו אנחנו פשוט רצים.

איך רצים ממקום של חיבור?

שאלתי כמה רצים במועדון, רבים מצאו את הדרך שלהם לשלב בין מאמץ לשקט:

גל רץ בטיילת תל אביב ונותן לים ולמוזיקה להוביל אותו. הוא לא רודף אחרי המספרים – הוא פשוט נהנה מכל רגע.

בועז מתחיל ריצה כשהראש עמוס, אבל במקום להיאבק בזה, הוא עוצר, נושם עמוק, משחרר. הוא מתאר איך הוא "מתפוצץ" מהעומס בתחילת הריצה, ואז נותן לגוף למצוא את הקצב שלו עד שהכול מתבהר.

פנינה דווקא מוצאת שקט דרך המוזיקה. היא לא מפריעה לה – להפך, היא עוזרת לה להיכנס לתוך עצמה.

רווית רואה בריצה תרפיה. "כל התגברות על קושי בריצה משחררת אותי מכאב פיזי ומנטלי," היא אומרת. "ברוך השם שגיליתי אותה."

כל אחד מהם מביא פרספקטיבה אחרת, אבל כולם חולקים דבר משותף: הם לא נותנים לריצה להיות עוד עומס, אלא משתמשים בה ככלי לשחרור.

האומנות של הזרימה בריצה

לאו טסה מדבר על החשיבות של זרימה – פעולה טבעית ולא מאומצת. הדרך לרוץ מתוך חיבור ולא מתוך מאבק עוברת דרך כמה עקרונות פשוטים:

1⃣ הניחו למספרים ולמדדים להיות ברקע – אין שום דבר רע במדידה, אבל אם כל ריצה הופכת להיות תחרות עם עצמכם, אולי שווה להניח לפעמים לשעון ולתת לגוף להוביל.

2⃣ מצאו את השקט שלכם – אם מוזיקה מרגיעה אתכם, השתמשו בה. אם ריצה ללא הפרעות מחברת אתכם פנימה, נסו זאת. כל אחד מוצא את דרכו.

3⃣ הרשו לעצמכם "לרוץ מבולגן" – כמו שבועז אמר, לפעמים הדקות הראשונות מלאות בעומס ובלגן, וזה בסדר. תנו לזה לקרות, ותנו לשקט להגיע בקצב שלו.

4⃣ התמקדו בתחושה, לא רק בתוצאה – במקום לשאול כמה מהר רצתי?, אפשר לשאול איך הרגשתי בריצה? לפעמים, דווקא כשאנחנו נותנים לעצמנו להשתחרר, הביצועים משתפרים מעצמם.

5⃣ זכרו שאין דרך אחת נכונה – חלק מהרצים מוצאים שקט דרך חיבור לטבע, אחרים דרך קצב יציב, אחרים דרך מדיטציה בריצה. מה שחשוב זה להקשיב לעצמכם.

בסוף, הכול חוזר לנקודה אחת

הריצה יכולה להיות מאבק, והיא יכולה להיות חופש. היא יכולה להיות מרדף, והיא יכולה להיות שחרור.

ההבדל הוא לא בריצה עצמה – אלא בדרך שבה אנחנו ניגשים אליה.

כמו שהטאו מלמד אותנו, השקט כבר קיים בתוכנו. כל מה שנשאר לנו זה לאפשר לו להתגלות.

אז איך אתם מוצאים את השקט שלכם בריצה?

הפוסט מעומס החושים אל שקט הריצה: איך למצוא את האיזון בדרך הטאו הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

עולם המדיטציה מציע גישות שונות להתמודדות עם מחשבות. ישנם תרגולים המנסים להביא לשקט פנימי באמצעות הסחת הדעת או התמקדות בנקודה אחת, בעוד אחרות, כמו מדיטציית ויפאסנה, מזמינים אותנו להתבונן. לא לדחוק, לא לשפוט, לא לנסות לשלוט – פשוט להיות ולהביט.

החוויה של התבוננות במחשבות

כשאני מתיישב לתרגל, אני כמו צופה באולם קולנוע פנימי. מסך רחב לפניי, ועליו מוקרן רצף בלתי נגמר של מחשבות. אני רואה אותן עולות ויורדות, משתלבות זו בזו, מושכות אחת את השנייה, ולעיתים אף מסתבכות זו בזו לפלונטר.

בהתבוננות עמוקה יותר, אני מתחיל לזהות תבניות:

אילו מחשבות קשורות זו לזו?

אילו מחשבות חולפות מהר ואילו נוטות להישאר זמן רב?

אילו מחשבות מלוות בתחושות גופניות חזקות?

המחשבות שלנו אינן רק רעיונות מופשטים – הן מפעילות את הגוף שלנו. מחשבות מסוימות יכולות לעורר צמרמורת, אחרות לעורר געגוע, רעב, חשק או אפילו דחייה. הגוף מגיב בהתאם, והמוח מפריש חומרים כימיים שמשפיעים על מצב הרוח, תחושות הלחץ והרוגע שלנו.

מחשבות משפיעות על הגוף

למחשבות יש השפעה ישירה על הגוף הפיזי דרך מערכת העצבים וההורמונים.

כאשר אנו חושבים מחשבה שמעוררת סטרס, הגוף משחרר הורמונים כמו קורטיזול ואדרנלין, מה שמוביל לעלייה בקצב הלב, לחץ הדם והדריכות הכללית של הגוף – תגובה אבולוציונית שנועדה להגן עלינו מסכנות.

לעומת זאת, מחשבות חיוביות, רגועות או מדיטטיביות יכולות לעורר הפרשה של הורמונים כמו דופמין וסרוטונין, אשר מסייעים להפחתת מתח וליצירת תחושת רוגע ושלווה.

מחקרים במדעי המוח אף מראים כי תרגול קבוע של מדיטציה והתבוננות במחשבות יכול לשנות את מבנה המוח, במיוחד באזורים הקשורים לריכוז, ויסות רגשות וחוויית הסיפוק.

האתגר שבהתבוננות

התרגול אינו קל. לעיתים אני צופה מהצד, רואה את המחשבות חולפות מולי כמו עננים בשמיים, ולעיתים אני נסחף פנימה, נבלע בתוכן ללא הבחנה. מחשבה אחת יכולה למשוך אחרת, ופתאום אני מוצא את עצמי עמוק בתוך רצף אסוציאציות – מהתכנונים של היום למחשבה על שיחה שהייתה אתמול, ומשם לזיכרון ישן שהופיע משום מקום.

אבל אז, אני מתעורר. לרגע קטן, אני מבחין בכך שאיבדתי את עצמי בתוך מחשבה. זה הרגע שבו אני מזכיר לעצמי שאני הצופה, לא הסרט. אני משיב בעדינות את תשומת הלב שלי למקום שבו אני נמצא – לאולם הקולנוע הפנימי, לכיסא שלי, לנשימה שלי.

זו דינמיקה טבעית, והיכולת לשים לב לרגע שבו נסחפנו היא חלק מהתרגול עצמו. כל פעם שאנחנו מתעוררים ומזהים שהלכנו לאיבוד, אנחנו מחזקים את השריר המנטלי של תשומת הלב, ומזכירים לעצמנו שוב ושוב את הכוח שבנוכחות מודעת.

איך לתרגל התבוננות במחשבות?

תרגול פשוט שיעזור לכם להתבונן במחשבות מבלי לשפוט אותן:

1. שבו במקום נוח, אך לא נוח מדי. כדאי לבחור ישיבה יציבה שתמנע הירדמות.
2. עצמו עיניים והתמקדו בנשימה. נשימה היא עוגן טבעי שתמיד שם. התבוננו כיצד החזה עולה ויורד, כיצד האוויר נכנס ויוצא.
3. דמיינו מסך קולנוע פנימי. שימו לב למחשבה הראשונה שמופיעה לאחר הרגע הקצר של ריקנות.
4. אל תשפטו – רק התבוננו. שימו לב שהמחשבה אינה "אתם". היא פשוט עולה ונעלמת, כמוקרנת על מסך.
5. התבוננו בתנועת המחשבות. האם הן מופיעות כמו גלים? האם אחת מושכת את השנייה?
6. אם נסחפתם, חזרו בעדינות. ברגע שאתם מבחינים שהתמזגתם עם מחשבה, חזרו למצב של התבוננות.

מה קורה כשהופכים להיות המחשבה?

לפעמים, ברגע של חוסר מודעות, אנחנו מתמזגים עם מחשבה מסוימת – נבלעים בתוכה. זהו רגע מרתק. כששמים לב לכך, אפשר לעצור לרגע ולשאול:

איך הגוף שלי מרגיש עכשיו?

מה קרה לי בזמן שהתמזגתי עם המחשבה?

מה אני מרגיש עכשיו כשאני שוב מתבונן בה מבחוץ?

המתנה שבתהליך

עצם ההבחנה במחשבות מביאה לחופש. ההבנה שאנחנו לא המחשבות שלנו, אלא הצופים בהן, מעניקה לנו אפשרות לבחור. אנחנו יכולים לבחור לא להיסחף, לבחור לשנות את המיקוד שלנו, לבחור לתת למחשבה לחלוף מבלי להיאחז בה.

התרגול הזה, אם מתמידים בו, הופך לכלי רב עוצמה שמאפשר לנו להתמודד עם עומס מנטלי, לחץ ורגשות סוערים. הוא מחזק את היכולת שלנו להישאר נוכחים, לצפות במתרחש בתודעתנו מבלי להילכד בו, ולבסוף – להרגיש חופשיים יותר בתוכנו.

חשוב לזכור: תרגול ויפאסנה נעשה בסביבה סטרילית ונוחה לכאורה. ככל שנתרגל יותר, נוכל ליישם את היכולת הזו גם במצבי קיצון של חיי היום-יום. כמו שלא לומדים לשחות בים סוער, אלא מתחילים במים רדודים, ואז בבריכה, אחר כך באגם ורק לבסוף בים הפתוח – כך גם תרגול ההתבוננות. תחילה בתנאים מבוקרים, כדי שכאשר נעמוד מול סערות החיים, נדע להתמודד איתן בצורה טובה ומיטיבה יותר.

אתם לא המחשבות שלכם. אתם הצופים, אלה שמתבוננים, אלה שבוחרים.

מאחל לכם תרגול מעמיק ומיטיב

הפוסט התבוננות על מחשבות הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.

אני נזכר בשיעור ראשון באחד הקורסים האחרונים שהתחלתי. בחלק הראשון של השיעור היה מעמד של הכרות – הצגת עצמי. תוך כדי שאנשים מציגים את עצמם, התחלתי לשאול את עצמי: "מי אני?"

האם אני הבן של…? אבא של…? בן הזוג של…? האם אני זה העיסוק שלי? הקריירה הקודמת שלי? מקום מגוריי? המוצא שלי? התכונות שלי?

במהלך ריצת הבוקר, נשמתי לתוך השאלה הזו.. (אני תמיד אוהב לקחת שאלות לריצות הבוקר שלי) עצרתי רגע ובחנתי: האם התשובות שאני נותן לעצמי הן רק הרגלים ודפוסים? או שאולי יש לי הזדמנות בכל מפגש להיות משהו חדש? האם אני באמת יכול לבחור להיות מישהו אחר? או שאולי אני תמיד חוזר לאותה התבנית המוכרת – זו שאני קורא לה "אני"?

אין אני?

בבודהיזם, מושג ה״אין אני״ (Anatta)  מצביע על כך שאין לנו מהות קבועה. בניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב, ה"אני" שלנו הוא לא ישות מוצקה ובלתי משתנה, אלא תהליך מתמשך של זרימה, כמו מים בנהר.

אנחנו לא אותם האנשים שהיינו אתמול, וגם לא נהיה אותם אנשים מחר. כל מחשבה, רגש וחוויה מתחלפים ללא הרף. אם כל מרכיב ב'אני' משתנה – האם יש בכלל אני קבוע?

למחשבה שאין "אני" קבוע יש השפעה עמוקה על הדרך שבה אנו חווים את עצמנו ואת העולם.

מצד אחד, ההבנה הזו יכולה לשחרר אותנו מכבלים של זהות מוגדרת מראש, ולתת לנו חופש לבחור מי נהיה בכל רגע.

מצד שני, עבור רבים, הידיעה שאין מהות מוצקה יכולה להיות גם מקור לחוסר יציבות.

אם אין אני – במה נוכל להיאחז?

כאן מגיעה נקודת המפגש שבין התפיסה הבודהיסטית לבין העולם המערבי.

בעוד הבודהיזם מזמין אותנו לשחרר את הצורך בהגדרה ולהתמסר לזרימה, התרבות המערבית נוטה לחפש זהות ברורה, מבנה וסיפור אישי אחיד. אולי, כמו בריצה, עלינו למצוא איזון בין השניים – להכיר בכך שאין קביעות, אך עדיין לשאוף לכיוון.

זה מזכיר לי סיפור זן –

מסופר על נזיר ששאל את מורו: "מהי הזהות האמיתית שלי?"

ענה המורה: "גש אל הנהר והתבונן בו. האם זו אותה טיפה של מים שראית לפני רגע?"

"לא," השיב הנזיר. "המים ממשיכים לזרום."

חייך המורה ואמר: "כך גם אתה. אתה לא מה שהיית אתמול, ואתה לא מה שתהיה מחר. אתה רק הרגע הזה."

כשאני רץ, אני לא אותו אדם שהתחיל את הריצה. כל צעד משנה אותי. כל נשימה מביאה עמה חידוש. ברגע שאני משחרר את ההגדרות הנוקשות של עצמי, אני פשוט נמצא.

אין אגו, אין צורך להגדיר – רק חוויה שלמה של נוכחות.

אני יכול לבחור להיות רץ כביש, אני יכול אח"כ לחקור את השטח. אולי יקסום לי לרוץ יחף ואני אבצע שינוי, ואולי אחרי שנה שנתיים ארצה לחזור לנעליים מהירות.

כשאני מקבל את ההשתנות שלי באהבה, אני לא מרגיש צורך לנמק לאחרים, להסביר, או להתכווץ. אני מי שאני בזה הרגע, וזה בסדר גמור לי.

מעניין להקביל זאת גם להתפתחות שלנו לאורך החיים. כל אדם חווה שינויים – קריירה, מערכות יחסים, גוף משתנה, מחשבות מתפתחות.

הנטייה שלנו היא להיאחז בעבר ולהגדיר את עצמנו דרך מה שהיה, אך למעשה – אנחנו תמיד בתנועה, בדיוק כמו הריצה.

אם נאמץ את ההבנה שאין לנו זהות אחת קבועה, נוכל לשחרר פחדים, דפוסים ישנים והגדרות שמגבילות אותנו.

השינוי הופך לידיד במקום לאויב. היכולת להשתנות היא חופש אמיתי.

במקום לשאול "מי אני?", אולי השאלה החשובה יותר היא:

כיצד אני בוחר לחוות את הרגע הזה?

האם אני נאחז בהגדרות ישנות או מאפשר לעצמי להיות חדש בכל רגע?

איזה "אני" משרת אותי בצורה הטובה ביותר עכשיו?

התשובות משתנות, וזה בסדר. השאלה עצמה היא שמובילה אותנו קדימה.

הפוסט אין אני? מי אני? הופיע לראשונה ב-אמיר רוזן מאמן ריצה | ONEZONE.