מהו ריברסינג?
הריברסינג – או "נשימה מודעת" – הוא תהליך עמוק של ריפוי, שבו הגוף והנפש לומדים שוב לנשום. למרות שמקובל לכנות אותו "לידה מחדש", אין הכוונה שכל אדם ישחזר את חוויית הלידה שלו. במרכז השיטה נמצאת הנשימה עצמה, והיכולת שלה לגעת במקומות הכואבים, התקועים, הטראומתיים – ולרפא אותם.
לא במקרה נקראה השיטה rebirthing – לידה מחדש. המונח הזה נולד מתוך חוויה אישית יוצאת דופן שעבר ליאונרד אור, האמריקאי שגילה את השיטה בשנות ה־70. אור שהה זמן ממושך מדי בסאונה, ובניסיון להתאושש מהחום המחניק – החל לנשום ברציפות ובאינטנסיביות. במהלך הדקות האלה, החלה לעלות בו תחושת טראנס, והוא מצא את עצמו שוכב כעובר, חווה בעוצמה את זיכרון הלידה שלו – גם גופנית וגם ויזואלית.
החוויה הזו הובילה את אור לחקור את הקשר שבין נשימה לתודעה, בין חמצן לזיכרון, בין נשימה חופשית לריפוי רגשי. בעקבות השנים שהקדיש לחקירה ויישום, התגבשה השיטה המוכרת כיום כריברסינג – שיטה שנכנסת היום תחת קשת רחבה של טיפולי גוף-נפש והילינג, ויש הממקמים אותה גם בשדה של הביואנרגיה – כמו זו שחקר וילהלם רייך.
ריברסינג הפך בשנים האחרונות לתהליך מבוקש ופופולרי – הן בישראל והן בעולם – בזכות היותו חווייתי, נגיש, עוצמתי, ויעיל לשחרור רגשי עמוק. הוא נוגע בטראומות, פחדים, חסמים, דפוסים שנצברו בנו לאורך השנים – ומזמין תהליך ריפוי עמוק ברבדים שונים: הפיזי, הנפשי, המנטלי והאנרגטי.
הייחוד של השיטה הוא לא רק בכך שהיא משחררת סימפטומים פיזיים, אלא בכך שהיא מאזנת את האדם גם ברמות הרגשיות והרוחניות, לעיתים בזמן קצר יחסית, תוך שהיא פותחת ערוצים של חיבור – לעצמנו, לגוף, ולעולמות גבוהים יותר של תודעה.
הנשימה המודעת עצמה אינה תגלית חדשה – למעשה, היא קיימת אלפי שנים. יש אזכורים ליישומים דומים שלה בכתבים מצריים קדומים, ויש גם תיעוד לכך שכת האיסיים במדבר יהודה השתמשו בטכניקות דומות כחלק מתהליכי טהרה והקדשה.
היום אפשר לעבור תהליך ריברסינג גם במפגשים אישיים וגם בסדנאות קבוצתיות. למרות שהעבודה האישית תמיד תישאר בעלת ערך, בעיניי – העבודה הקבוצתית מציעה איכויות ייחודיות שאין להן תחליף. החוויה האנרגטית שמתהווה בקבוצה, ההשפעה ההדדית, והאפשרות לראות את עצמנו בתוך שדה אנושי חי – מעניקים רובד נוסף לתהליך, עליו אפרט בהמשך.
כיצד פועלת השיטה?
אחת האמירות שמלוות אותי שנים מגיעה מתוך עולם היוגה: "בכל שאיפה אני מכניס חדש, בכל נשיפה אני משחרר ישן".
אבל אם נבחן את המציאות שלנו – רוב בני האדם בימינו נושמים רק חצי נשימה. אנחנו מכניסים פנימה רק חלק קטן ממה שאנחנו באמת זקוקים לו, ומשחררים רק מקטע ממה שהיינו יכולים לשחרר.
המחשבה "אין לי זמן לנשום" אולי נשמעת כמו מטאפורה של אדם עמוס, אבל האמת הפיזיולוגית עמוקה לא פחות – ככל שאנחנו בסטרס, כך הנשימה שלנו מצטמצמת.
ואנחנו חיים בסטרס תמידי. קצב החיים הדחוס, דרישות היומיום, ההתמודדות הבלתי פוסקת עם לחצים, דאגות, מטלות ומערכות יחסים – כל אלה שואבים אותנו פנימה, מגבירים את האדרנלין, ומכווצים את המערכת שלנו.
הנשימה שלנו, באופן טבעי, מגיבה לכל זה. היא מתקצרת, מתרוקנת, הופכת שטחית – עד שלעיתים אנחנו פשוט שוכחים לנשום.
וזה לא רק סבל רגשי – זו פגיעה בריכוז, ביצירתיות, בחיוניות, וגם בבריאות הפיזית.
אנשים רבים מדווחים, כמעט בתימהון: "שמתי לב שדקה שלמה לא נשמתי בכלל". והם לא היחידים.
אבל הנשימה השטחית הזו לא נובעת רק מלחץ חיצוני. יש לה שורשים עמוקים עוד יותר – טראומות רגשיות, דפוסים שנצרבו בנו לאורך החיים, ופגיעות שלא קיבלו מענה.
כשאדם חווה כאב רגשי – בין אם זו חוויה של חוסר ערך, בושה, דחייה, או חוסר ביטחון – מתפתח בו דפוס של התכווצות פנימית.
זהו מנגנון הגנה. הגוף מתכווץ כדי לא להרגיש. כדי לא להיפגע שוב.
אבל מה שקורה בפועל הוא שהנשימה – שנועדה לזרום בחופשיות – נחסמת.
היא נחלשת.
והחיים עצמם, כמו שלאט נסוגים פנימה.
כך, במקום לשחרר באמת את הישן – אנחנו רק נושמים אותו שוב ושוב.
ובמקום לקבל את החדש – אנחנו פוחדים ממנו. פוחדים לחיות בעוצמה, פוחדים להרגיש באמת.
הריברסינג – משנה את דפוס הנשימה
בריברסינג אנחנו מזמינים את הגוף לנשום אחרת.
לנשום באינטנסיביות, בחיבור, ברצף.
הנשימה לא מופסקת, לא מנותקת, לא נקטעת בין שאיפה לנשיפה. היא נעה כגל.
כך נוצר תהליך של הצפה בחמצן ובאנרגיה (פראנה), שמוביל בהדרגה לריפוי אמיתי – מהשורש.
החמצן
במהלך התהליך – ובעיקר לקראת חלקו האחרון – הגוף עובר תהליך של רוויה.
רמות החמצן עולות, ואז מתחילה תופעה מדהימה:
החמצן מתנדף דרך נקבוביות העור – ממש כמו תהליך טיהור.
במהלך ההתנדפות, החמצן "סוחב" איתו רעלים פיזיים – חומרים שלא התפנו, פסולת שנשמרה, עודפים אנרגטיים שהצטברו במקומות כמו הראש, המפרקים, עמוד השדרה, או מתחת לעור.
המתחים שהגוף נושא לאורך שנים – פתאום משתחררים.
לכן לא מפתיע שרבים יוצאים מסשן ריברסינג עם פנים זוהרות, מוארות, ותחושת קלילות עמוקה.
כאילו משהו כבד השתחרר, כאילו הגוף השיל מעליו שכבת הגנה מיותרת.
האנרגיה
האנרגיה – שדה אלקטרו-מגנטי חי ונע – היא לא מושג מיסטי.
היא החומר ממנו עשויות החוויות שלנו.
באנרגיה הזאת נשמר מידע.
כמו דיסק קשיח במחשב, האנרגיה בגוף שומרת "קבצים" של חוויות עבר.
גם כאלה שאיננו זוכרים במודע – כמו פחדים מוקדמים, תגובות הגנה, דפוסי הישרדות.
לפעמים – אפילו חוויות מגלגולים קודמים, למי שמאמין בזה.
מה שקורה בפועל, הוא שכאשר אנחנו חווים אירוע לא מעובד – טראומה, מתח, הלם –
מתפתח בגוף חסם אנרגטי.
החסימה הזו מאטת את הזרימה, יוצרת תקיעות, ולעיתים אף מתבטאת בהמשך בתסמינים גופניים או מחלות.
המידע שלא עבר עיבוד – מתכנס בתוך החסימה, כמו ווירוס בתוך קובץ –
הוא לא עושה רע מיד, אבל לאורך זמן הוא פוגע בפעולה התקינה של המערכת כולה.
כאן נכנס הריברסינג – והוא עושה זאת בעוצמה שאין דומה לה.
במהלך הנשימה, האנרגיה נכנסת לגוף בכמויות עצומות.
היא נעה. היא סורקת.
כשהיא פוגשת חסימה – היא לא עוקפת אותה. היא נוגעת, מזעזעת, משחררת.
הרעלים – הרגשיים והאנרגטיים – יוצאים.
המערכת חוזרת לזרימה.
וזה מורגש.
המשתתפים מדווחים על זרמים, התרחבות, לעיתים חזיונות, צחוק מתפרץ, בכי עמוק, או תחושת חיבור מיסטי.
כל אחד בדרכו. כל גוף בשפתו.
נשימה ומודעות: שני חלקי התהליך
רבים מגיעים לריברסינג אחרי שכבר עברו תהליכי טיפול או מודעות.
שיחות. סדנאות. טיפולים.
הם מדווחים על תובנות עמוקות, על שינוי תודעתי, על הבנה של הסיפור האישי שלהם.
ובכל זאת – כששואלים אותם:
“האם באמת הפסקת לחוש אשמה?”
“האם אתה כבר לא שופט את אותם הדברים?”
“האם אתה מגיב אחרת, מרגיש אחרת, נושם אחרת?”
— התשובה פעמים רבות היא: לא.
כי משהו לא נגע באמת.
הבנו – אבל לא השתחררנו.
זו בדיוק הנקודה שבה הנשימה המודעת מציעה מפתח אחר:
שילוב של נשימה עם מודעות.
הנשימה פותחת את הדלת, המודעות מכוונת את הצעד.
האנרגיה שנכנסת בזמן הסשן – נעה בעקבות הכוונה.
זה אולי משפט פשוט, אבל הוא אחד מעמודי היסוד של ריברסינג ושל ריפוי אנרגטי בכלל:
האנרגיה זורמת למקום אליו מופנית תשומת הלב (המודעות).
ומה המשמעות של זה בפועל?
במהלך הסשן, אפשר לכוון את הנשימה למקומות שדורשים ריפוי.
אם עולה כאב – אפשר לנשום לתוכו.
אם עולה תמונה, רגש, זיכרון – אפשר לשלוח אליו חמצן, חום, הקשבה.
וכשאנחנו עושים זאת – קורה דבר מדהים:
האנרגיה ממש זורמת לאותו מקום.
הנשימה יוצרת ערוץ – דרך כוונה, דמיון, התמקדות.
המטופל משתמש בנשימה לא רק ככלי פיזי, אלא ככלי מודע, מדויק, מכוון.
אפשר לראות זאת גם בטיפולים אחרים – למשל בטיפול שיאצו:
כאשר המטופל מרגיש כאב בנקודה מסוימת, והוא מתבקש לנשום לתוכה – הכאב לעיתים מתרכך ונמס.
זו לא רק השפעה מכנית – זו מודעות שמובילה אנרגיה אל המקום שזקוק לה.
כעת, דמיין שכל זה קורה לא מתוך נשימה שקטה, אלא מתוך זרימה נשימתית עוצמתית, כמו זו שנוצרת בתהליך ריברסינג.
ההשפעה מוכפלת.
היכולת שלך לעבור טרנספורמציה – גדלה פי כמה.
עבודה עם נושאים ממוקדים
תהליך ריברסינג מאפשר לעבוד על כל נושא שבו קיימת חסימה.
זה יכול להיות נושא גופני – כמו כאב כרוני או מחלה שנובעת מהתכווצות פנימית.
וזה יכול להיות רגש שנשאר לא פתור:
כעסים, פחדים, חרטות, בושה, אשמה.
זה יכול להיות גם קשרים לא פתורים – מול הורים, ילדים, בני זוג.
אפשר לנשום אל תוך הילד הפנימי.
אפשר לנשום אל חוויית הלידה – אם היא הייתה טראומטית.
אפשר לנשום אל מקומות של עודף שליטה, של מיניות חסומה, של חוסר יצירתיות.
הנשימה מגיעה לכל מקום שאנחנו מוכנים לפגוש.
עם כל זאת, אסייג מעט את דבריי –
לעיתים, התבונה של הגוף תבחר "לשחרר" משהו אחר, משהו מעט "דחוף יותר" לגוף.
עלינו לסמוך על הלא מודע שלנו, הטוב והמיטיב, שיודע מה נכון לנו היום, ופשוט להתמסר לתהליך בבטחון.
יתכן ואביא כוונה לסשן, לפגוש חוויה או כאב ספציפי, והנשימה תוביל אותי למקום אחר – אחד מעקרונות התהליך הוא כי הכל מדוייק בתוך תהליך הנשימה המודעת, מתוך כך, אני מזמין "לסמוך".
עבודה קבוצתית או אישית?
ריברסינג הוא תהליך אינטימי. אישי. לעיתים אפילו חושפני.
ולכן מובן מדוע יש מי שמרגישים שרק טיפול פרטני יכול להתאים להם.
אבל מתוך הניסיון שלי – דווקא התהליך הקבוצתי פותח שערים שאי אפשר לפתוח לבד.
ראשית, האנרגיה הקבוצתית שיוצרת קבוצה נושמת – היא עוצמתית בצורה שלא ניתנת להסבר.
הנשימות, הקולות, המגע של עוד אנשים במסע משלהם – מאפשרים לגוף שלך להרגיש מוגן, שייך, חלק.
הלגיטימציה לבכות, לרעוד, לנשום חזק, לצחוק – מתרחבת כשהיא משותפת.
בנוסף, עצם ההסכמה שלך להיות בתוך קבוצה –
בתוך מיקרוקוסמוס של "החיים עצמם" –
ולעבור תהליך עמוק מול עדים, היא עצמה כבר שינוי תודעתי מרפא.
למרות שהעבודה היא קבוצתית – החוויה עצמה נשארת אישית.
כל אחד שוכב על מזרן. עיניים עצומות. שוקע לתוך הגוף, אל תוך התהליך הפנימי.
גם אם יש "מהומה" מסביב – הקול הפנימי גובר.
והמרחב מחזיק אותך.
מהו משך תהליך נכון?
אחת השאלות הנפוצות ביותר שאני נשאל היא: "כמה מפגשים צריך כדי שזה יעבוד?"
והתשובה, כמו ברוב תהליכי ההתפתחות האמיתיים, היא: זה תלוי.
תלוי במוכנות שלך.
תלוי בעומק המטען שאתה נושא.
ותלוי בכמה אתה מוכן לפגוש, לשחרר, ולהסכים לקבל את החדש.
חשוב לומר:
זה לא טיפול של הוקוס-פוקוס.
אבל כן – כבר בטיפול הראשון, אנשים מדווחים על שינוי.
גופני. רגשי. תפיסתי.
משהו זז. משהו השתחרר. משהו נפתח.
ועדיין – הגוף, הלב והתודעה זקוקים לתהליך.
הריפוי מגיע בשכבות.
לא מתוך מאמץ – אלא מתוך חזרה, מתוך נשימה חוזרת, מתוך הרפיה מחודשת.
ולפעמים מה שצף במפגש הראשון הוא רק קצה החוט – שהגוף שלך סוף סוף מוכן לגעת בו.
יש דימוי נפלא שמופיע בספר "המרכבה", שמתאר את זה דרך כוס קפה:
דמיין כוס קפה שהצטבר בתחתיתה משקע כהה.
עכשיו – בכל סשן של ריברסינג אתה שופך לתוכה כוס מים צלולים.
בהתחלה – הלכלוך רק מתערבל. הוא אפילו צף.
אבל ככל שאתה ממשיך למזוג עוד ועוד מים זכים – הכוס מתנקה.
עד שהיא נעשית שקופה.
כך גם אנחנו.
השכבות שנשמרו בתוכנו – של פחד, של הגנה, של הרגל –
מתחילות להתרכך, להתמוסס, להשתחרר.
וזה תהליך שדורש מסגרת.
בטוחה. מקצועית. מכילה.
כזו שמלווה אותך באחריות ובאהבה, ומאפשרת לך להישען גם כשעולה קושי.
אבל אולי הדבר החשוב ביותר לזכור הוא:
בריברסינג – המטופל הוא גם המרפא.
אני כמנחה נמצא שם, שומר את המרחב, מלווה אותך, מזכיר לך לנשום.
אבל אתה הוא זה שנושם,
ואתה זה שיוצר את השינוי בגופך, בנפשך, בתודעתך.
והנשימה שלך – חכמה ממך.
היא לעולם לא תביא אותך למקום שאתה לא מוכן לו.בכל מפגש – אתה פוגש בדיוק את מה שאתה מוכן לשחרר.
לא פחות – אבל גם לא יותר.
אם משהו בתוכך מרגיש מוכן לנשום אחרת –
אם יש קול שקט שמבקש ריפוי, חיבור, או תחושת קלילות בגוף ובנפש –
אני כאן. אפשר להצטרף לסדנה, לקבוע פגישה אישית, או פשוט לשוחח ולברר אם זה מתאים לך.
