אתמול בערב פנתה אליי מישהי. היא סיפרה שבריצה, אחרי שלושה קילומטרים, היא מתחילה להתנשף.
"המאמן אמר לי שאני צריכה ללמוד לנשום נכון", היא אמרה.
ואז שאלה: "יכול להיות שסדנת נשימה מודעת, ריברסינג, תעזור לי?"
שאלה פשוטה. אבל מאחוריה מסתתרת אחת ההבנות העמוקות ביותר על הגוף, התודעה והחיים. לא, אנחנו לא צריכים ללמוד לנשום.
אנחנו צריכים ללמוד להניח לנשימה לקרות.
הנשימה היא לא משהו שצריך "ללמוד"
אין דבר כזה "לנשום נכון". הנשימה שייכת למערכת האוטונומית של הגוף, אותה מערכת שאחראית גם על פעימות הלב, על עיכול, על טמפרטורת הגוף. אנחנו נושמים מהרגע שנולדנו ועד הרגע האחרון בחיינו, בלי שנצטרך "לזכור" לעשות את זה או לחשוב על זה. זהו מנגנון מושלם, חכם, שמנהל את עצמו. אפשר להיות מודעים לנשימה, לתצפת עליה, להעמיק בה, אבל לא ניתן "לשלוט" בה לאורך זמן. הגוף נושם אותנו, לא להפך. כשאנחנו מנסים לנשום "נכון", אנחנו לעיתים רק מוסיפים עוד שכבת שליטה, במקום להניח לגוף לשוב אל מה שהוא יודע מעצמו: נשימה טבעית, מלאה, חופשית.
כשאנחנו מחזיקים את הנשימה, אנחנו מחזיקים חיים שלמים בפנים
במהלך החיים אנחנו חווים פחדים, לחצים, אובדן, כאב, מצבים שלא תמיד הצלחנו לעבד עד הסוף.
כל חוויה כזו, כל רגע של "לא יכולתי להכיל", נחרט גם בגוף. והנשימה, שהיא הראי המדויק ביותר של הנפש, מגיבה מיד.
אנחנו נושמים פחות, שטוח יותר, מקצרים את השאיפה, עוצרים לרגע קטן את הנשימה מבלי לשים לב, רק כדי לא להרגיש יותר מדי.
זהו מנגנון הישרדות טבעי: כשהכאב גדול מדי, הגוף סוגר את השערים. במובן הזה, צמצום הנשימה הוא דרך של הגוף להגן על עצמו. אבל ההגנה הזו גובה מחיר: פחות חמצן, פחות זרימה, פחות חיות. כאילו המערכת נשארת על "מצב חירום" מתמשך… ערנית, מגוננת, אבל עייפה.
נשימה מוחזקת היא לא רק תגובה פיזית. היא ביטוי של גוף שמחזיק סיפור. סיפור של פחד, של שליטה, של ניסיון לא להרגיש.
וכשאנחנו מתחילים להחזיר את תשומת הלב לנשימה, אנחנו לא "מתרגלים נשימה", אנחנו מתחילים לפתוח את הסיפור הזה מבפנים.
בכל נשיפה משתחרר מעט ממה שהגוף שמר.
בכל שאיפה נכנס עוד קצת מקום לחיים.
וההגנה, לאט לאט, מפנה מקום לחופש.
נשימה מודעת, ריברסינג – הנשימה ככלי לשחרור, לא לתיקון טכני
בסדנת ריברסינג אנחנו לא "מלמדים לנשום". הנשימה לא זקוקה לשיעור, היא זקוקה לרשות. רשות לזרום, להתרחב, להיות.
בריברסינג אנחנו משתמשים בנשימה ככלי לפתוח את מה שנסגר, לשחרר מתחים, פחדים, וטראומות שהגוף שמר בתוכו לאורך השנים.
לא מתוך מאמץ "לשנות" משהו, אלא מתוך הקשבה עמוקה למה שהנשימה חושפת.
בתהליך של נשימה מחוברת (Connected Breathing), הגוף עובר ממצב של שליטה, למצב של ריפוי.
מערכת העצבים נרגעת, נפתחת, והנשימה מתחילה לנקות שכבות של אנרגיה עצורה. לעיתים זה מלווה בתחושות גוף, רטט, דמעות, או תחושת הקלה גדולה.
אלה לא "תופעות לוואי", זה הגוף משתחרר.
ריברסינג הוא לא תרגיל פיזיולוגי, אלא תהליך רגשי־אנרגטי. הוא מחזיר את הגוף לקצבו הטבעי, ומאפשר לתודעה להיפתח למרחב שקט ועמוק יותר.
ככל שאדם מתמסר לתהליך, הנשימה שלו משתנה מעצמה. לא כי הוא למד "איך לנשום", אלא כי הוא הפסיק להחזיק.
הנשימה הופכת להיות מראה של החופש הפנימי שלו.
במובן הזה, ריברסינג הוא לא שיעור בנשימה, הוא שיעור בלהיות חי.
כל שאיפה היא קבלה.
כל נשיפה, שחרור.
וביניהן נפתח מרחב שלם של חיים.
כשנשימה פוגשת ריצה
בריצה, כל הגוף נכנס לפעולה. הדופק עולה, השרירים נדרשים למאמץ, והמערכת הסימפתטית, זו שאחראית על תגובת "הילחם או ברח", נדלקת. זהו מצב טבעי: הגוף מגייס אנרגיה כדי להתמודד עם אתגר.
אבל יחד עם התעוררות הגוף, מתעוררת גם התודעה הרגשית. כל זיכרון שהוטבע בגוף סביב מאמץ, חנק, פחד, לחץ.. יכול לעלות לפני השטח. לא מפני שמשהו "לא בסדר", אלא כי התנועה והנשימה חושפות את המקומות שבהם יש עוד החזקה.
יש רצים שמספרים שבריצה הם חווים דופק גבוה מדי, תחושת חנק, דופק לא מאוזן. ורבים ממהרים להסביר זאת דרך הפיזיולוגיה: כושר, קצב, עומס, טכניקה. אבל לעיתים, מאחורי התחושות האלה מסתתר משהו עמוק יותר:
הגוף מבקש לספר סיפור.
ריצה יכולה להיות המקום שבו הזיכרון הפיזי־רגשי מבקש להשתחרר. כשאדם נושא עמו מתח לא פתור, הוא סוחב אותו גם למסלול. ולכן, לא תמיד מדובר ב"נשימה לא נכונה", אלא בנשימה שמנסה לשמור עלינו,
שמרגישה שהמאמץ מאיים על משהו פנימי, ומצמצמת את עצמה כהגנה.
כשהריצה פוגשת תודעה פתוחה, היא הופכת מתרגול גופני בלבד, למסע פנימי. הגוף הופך מ"אובייקט לאימון" ל"מורה". הוא מלמד אותנו להקשיב, להרפות, ולאפשר.
לא פעם, דווקא אחרי שחרור רגשי עמוק, גם הריצה משתנה. הקצב מסתדר, הנשימה נרגעת, הגוף מגיב אחרת.
זה לא קסם, זה איזון.
כשאנחנו מפסיקים לנהל את הנשימה, היא חוזרת להיות תנועה טבעית של חיים.
הריצה כתרפיה בתנועה
ברגע שאדם לומד להרפות שליטה, להקשיב לקצב, ולתת לגוף להוביל. הנשימה מתאזנת מעצמה. הריצה מפסיקה להיות רק מאמץ פיזי, והופכת למרחב של מודעות, של הקשבה, של חיבור פנימה.
שם, בין הצעד לשאיפה, נוצר מפגש בין גוף ונפש, בין תנועה לנשימה, בין האדם לעצמו.
כשאנחנו רצים מתוך תשומת לב,
לא רק השרירים עובדים, גם הנפש נושמת. זה המקום שבו ריצה הופכת למדיטציה בתנועה.
או כמו שאני אוהב לקרוא לזה, Runfulness.
נשימה, תודעה וחופש
ככל שהנפש משתחררת, הנשימה נפתחת. ככל שהנשימה נפתחת, גם הגוף נרגע, והריצה, כמו החיים, מתחילה לזרום מעצמה.
אין כאן טכניקה, אין שיטה, יש רק נוכחות. נוכחות שמאפשרת לכל מה שמבקש לנוע, לנוע.
לכל מה שמבקש להשתחרר, להשתחרר.
בסופו של דבר, ריברסינג, ריצה או מדיטציה, כולם דרכים שונות אל אותו מקום: המפגש הפשוט והאמיתי עם הנשימה שלנו,
עם עצמנו.
אז האם סדנת נשימה מודעת יכולה לעזור לך לנשום טוב יותר בריצה? כן. אבל לא כי היא תלמד אותך איך לנשום, אלא כי היא תעזור לך להפסיק לעצור את הנשימה.
היא תזכיר לך איך זה מרגיש כשהחיים עצמם נושמים דרכך.
אין דבר כזה לנשום נכון. יש רק להיות בנשימה שלך, להקשיב לה, ולתת לה להיות חופשית.
וכשאנחנו נושמים ונושמות באמת, גם הגוף, וגם הדרך נפתחים.