הסיפור שהתחיל בלידה: איך הדרך שבה נולדנו ממשיכה לעצב את חיינו

לידה קיסרית – הלידה שלא חוויתי והחיים שאני לא מעורב בהם עד בסוף

לידה קיסרית, בין אם מתוכננת מראש ובין אם נגרמת עקב מצוקה בלידה, שונה מהותית מלידה וגינלית רגילה. מעבר לאופן הפיזי שבו התינוק יוצא לעולם, משתנים גם הקצב, המאמץ, התנאים התחושתיים – ולעיתים גם הנוכחות של האם בזמן הלידה.

העובר לא עובר את תהליך הלחץ, הדחיפה והמעבר דרך תעלת הלידה – תהליך שיש בו תכלית ביולוגית ופסיכולוגית גם יחד. הוא לא “נולד” מיוזמתו, אלא מוצא החוצה מבלי שהתעורר בו צורך להיאבק, לבחור או “להיוולד אל”.

כשהלידה מתבצעת תחת הרדמה מלאה, או כשהאם נוכחת אך מנותקת מהחוויה הרגשית, תיתכן גם חוויה של ניתוק רגשי ראשוני – הן מצד הילד, והן מצד האם. פעמים רבות הילד יוצא אל מרחב סטרילי, מואר ומנוכר, ולעיתים נחטף מיד מהאם לבדיקות וטיפולים – רגעים ראשונים שבהם החיבור הראשוני נפגם.

בבגרות, אנשים שנולדו בלידה קיסרית עלולים לחוות תחושת זרות או חוסר שייכות, קושי לקחת יוזמה, חוויה תת־הכרתית של "לא אני בחרתי להיוולד" או "דברים קורים לי מבחוץ". ייתכן גם קושי להרגיש את מלוא התנועה של הישג — כאילו משהו מהדרך, מהמאמץ ומהמעבר החיוני לא התרחש.

במערכות יחסים, עשוי להופיע דפוס שבו קשה “ללכת עד הסוף”, להיות נוכח רגשית לאורך תהליך שלם, או להרגיש מעורבות מלאה. הדפוס של “אני לא ממש חלק ממה שקורה” עשוי לנבוע כבר מהחוויה הראשונית ביותר.

בתהליכי נשימה מודעת, ובמיוחד בריברסינג, מטופלים שנולדו בלידה קיסרית מדווחים לעיתים על קושי להתחבר לחוויה של דחיפה פנימית — של רצון לבקוע החוצה. תרגול סבלני של נשימה מחוברת, מתוך ליווי עדין, מאפשר לעיתים “לסגור את המעגל” שחסר: לבחור לצאת, לחוות את הדחיפה הפנימית, ולעבור דרך שלם — גם אם באיחור של כמה עשורים.

לידת עכוז – לצאת הפוך – ולהרגיש תמיד שאני עושה דברים אחרת

לידת עכוז – שבה התינוק יוצא כשהרגליים או האגן מובילים במקום הראש – נחשבת לחריגה מהתבנית המקובלת של לידה. לעיתים היא מסתיימת בלידה רגילה אך קשה, ולעיתים בניתוח קיסרי. כך או כך, יש כאן חוויה גופנית של “יציאה הפוכה”, ולעיתים אף חוויה של מצוקה ממשית.

התינוק עשוי לחוות התנגדות או בלבול – הגוף רוצה לצאת, אך הדרך מרגישה לא נכונה. ייתכן גם שהמערכת מגיבה בלחץ – המיילדת, הרופא, אפילו האם – כך שכבר בשלב זה נוצרת תחושת אשמה לא מודעת: “עשיתי משהו לא בסדר”, “בגללי הסתבכו הדברים”.

בהמשך החיים, אנשים שנולדו בלידת עכוז עשויים לחוות עצמם כ"שונים", כאלה שתמיד עושים דברים אחרת – לא תמיד מבחירה. לעיתים מתפתחת תחושה פנימית שהדרך שלי מסובכת, שמה שבשביל אחרים “זורם” – אצלי תמיד מתחיל מאחור, מהפוך, או במאבק.

במערכות יחסים, עשוי להופיע דפוס שבו האדם מרגיש שלא מבינים אותו, או שהוא צריך להסביר את עצמו שוב ושוב. לעיתים קיימת גם תחושת בדידות, או קושי להרגיש מובן מאליו בנוכחות של אחרים.

בתהליך ריברסינג, תחושות של בלבול, חוסר כיוון, או דפוסי “ניסיון לצאת מהכיוון הלא נכון” עולים לא אחת בקרב מי שנולד בלידת עכוז. דרך עבודה סומטית עדינה והנחיה של נשימה מחוברת, ניתן לעזור למטופל לחוש מהו כיוון התנועה שנכון לגופו – ולהתחיל לסמוך עליו מחדש.

לידה מכשירנית – נמשכתי אל החיים האלה בכוח?

במהלך לידה מכשירנית נעשה שימוש באמצעים חיצוניים כמו מלקחיים או וואקום כדי למשוך את ראש התינוק החוצה. פעמים רבות זה מציל חיים – אך לא פחות חשוב להבין שגם כאן נחרט בגוף זיכרון עמוק, שלפעמים נשכח מן התודעה – אך לא מהתאים.

תינוק שנמשך כך אל העולם, עלול לחוות את הרגע הראשוני של חייו ככואב, פולשני או מבהיל. התחושה יכולה להיות: “לא הייתי מוכן לצאת”, “משהו קיצוני קרה”, או “כאב לי עוד לפני שנשמתי לראשונה”. במצבים מסוימים, קיימת גם טראומה פיזית של ממש: סימנים בראש, לחץ על הצוואר, חוסר חמצן רגעי.

בהמשך החיים, זיכרון זה עלול להתבטא בדפוסים של חשש מקפיצה קדימה, הימנעות משינויים, או להפך – ניסיון עיקש "לשלוט במעבר" כדי שלא יכאב. לעיתים נראה קושי עם סמכות, בעיקר כאשר נתפסת ככוחני או פולשני – שכן הדימוי של היד החזקה ש"מחליטה בשבילי" נצרב עמוק בתודעה.

בתוך מערכות יחסים, אנשים אלו עלולים לחוות קושי באינטימיות – כי מגע קרוב עשוי להידמות (באופן לא מודע) למשהו שפוגע או שואב מהם שליטה. לעיתים הם מרגישים שעליהם “להגן על הראש” – על הרעיונות שלהם, על הדרך שלהם, או פשוט על עצמם.

בתהליכי נשימה מודעת, עולה לא פעם צורך להחזיר לעצמי את הרגע הזה – להיוולד מחדש, בקצב שלי, מבלי שיכריחו אותי. כאשר העבודה נעשית ברכות ובהקשבה, הגוף לומד לחוות מגע ותנועה באופן בטוח – ומתחיל לשחרר את הזיכרון החבוי.