המפגש הראשון שלי עם אנרגיה
השנה הייתה 2004.
רק התחלתי לנשום ריברסינג, ובסוף הסדנה הראשונה שהשתתפתי בה, המנחה המליצה לי: "תקרא את הספר הנבואה השמימית. הוא יעשה לך סדר."
לקחתי את ההמלצה לתשומת לבי ברצינות. וכשפתחתי את הספר, היה בו משהו מהפכני מבחינתי, כאילו מישהו הניח לי עדשה חדשה לראות דרכה את העולם.
אחד הדברים הראשונים שתפסו אותי היה הנושא של אנרגיה. לא במובן המדעי או הפיזיקלי, אלא אנרגיה אנושית, התחושה שאנחנו מקבלים או מאבדים במפגש עם אנשים אחרים.
באותה תקופה הייתי מ"פ בשרות קבע. חיילים ומפקדים היו נכנסים אליי למשרד עם בעיות אישיות, משפחתיות, כלכליות. הייתי אוזן קשבת. בסוף כל יום הייתי יוצא מותש, סחוט מחוסר "אנרגיה". ואז הבנתי, הם לא רק נכנסו "לדבר". הם נכנסו כדי להתמלא באנרגיה.
הם היו יוצאים מהחדר אחרים, ואני הייתי נשאר ריק.
אבל לא רק שם. הקריאה בספר גרמה לי להתחיל לראות את זה בכל מקום. פתאום, כששני אנשים דיברו, יכולתי להרגיש איך האנרגיה עוברת ביניהם: איך מי שמבקר מושך כוח ממי שמצטמצם מולו, איך "קורבן" מושך תשומת לב ממי שמתרכך מולו, ואיך הדומיננטי מתמלא מול מי שמתכווץ. זה היה כאילו וילון הוסר מעיניי וראיתי את משחקי האנרגיה מתרחשים סביבי כל הזמן, בלי שאף אחד בכלל שם לב.
אז מה היא אנרגיה אנושית?
כמעט כל אחד מאיתנו מכיר את זה, גם אם אנחנו לא קוראים לזה "אנרגיה".
פעם יצא לך לשבת עם מישהו לספל קפה, ולצאת משם בתחושת התלהבות, השראה וחיות, כאילו נטענת?
ופעם אחרת, אולי אחרי שיחה אחרת, יצאת מרוקנת, מותשת, כאילו כל הכוח נעלם ממך?
זו האנרגיה האנושית.
היא לא נראית לעין, אבל מרגישים אותה בכל תא ותא בגוף. היא עוברת בינינו בשיחות, במבט, בשתיקה.
אנרגיה אנושית היא בעצם תחושת החיות שאנחנו מחליפים אחד עם השני: תשומת לב, הקשבה, הערכה, חום, או להפך – ביקורת, כעס, שליטה. היא זורמת כל הזמן במפגש בין בני אדם.
- במשפחה – ילד שמבקש שוב ושוב תשומת לב מהורה עייף.
- בזוגיות – אחד הצדדים מתלונן כדי לקבל תמיכה, והשני מתרוקן מהמאמץ.
- בעבודה – מנהל שמרים קול על עובד, כדי "למשוך" ממנו ציות ואנרגיה.
- בכביש – נהג שזועם על מישהו אחר, ודרך הצעקה שלו שואב מהסביבה מתח ותשומת לב.
בכל אינטראקציה כזו יש מעבר אנרגיה – מישהו מתמלא, מישהו מתרוקן.
הבנה פשוטה אבל משנה חיים: כשאנחנו ערים לאנרגיה הזאת, אנחנו יכולים לבחור אם להתרוקן, אם לרוקן אחרים, או אם להתחבר ישירות למקור ולהישאר מלאים.
זה קורה (כמעט תמיד) בלי מודעות
חשוב להבין: רוב משחקי האנרגיה לא נעשים בכוונה לפגוע.
אנשים לא אומרים לעצמם: "עכשיו אני אשאב ממך אנרגיה כדי להרגיש טוב."
בדרך כלל, זה פשוט קורה באופן אוטומטי, לא מודע.
כשאנחנו בחוסר, עייפים, פגועים, לא מקבלים תשומת לב, הלא־מודע שלנו מחפש אנרגיה בכל דרך אפשרית. זה יכול להתבטא בתלונה, בכעס, בריחוק או בשליטה. אנחנו אפילו לא שמים לב שזה מה שאנחנו עושים.
אותו הדבר נכון גם הפוך: גם כשאנחנו "מעבירים אנרגיה" למישהו אחר, זה קורה הרבה פעמים בלי שנחשוב על זה.
תינוק חסר ישע, למשל, "שואב" אנרגיה מהוריו כדי לשרוד, לא מתוך כוונה מודעת, אלא מפני שהמערכת שלו משדרת צורך. גם חתול קטן, כשעושה פרצוף מסכן, מפעיל עלינו את אותו מנגנון.
חלק מתהליך ההתעוררות הוא להתחיל להיות מודעים למצב האנרגטי שלנו:
לשים לב מתי אני מתרוקן.
לשים לב מתי אני לוקח אנרגיה מאחר.
לשאול: מה באמת אני צריך עכשיו? האם יש דרך אחרת להתחבר למקור?
המודעות הזו פותחת פתח לבחירה חדשה, לא להישאב למאבקי כוח, אלא להתחבר ישירות לאנרגיה של החיים עצמם.
התובנה הרביעית מתוך "הנבואה השמיימית"/ג'יימס רדפילד
בדיוק בנקודה הזו נכנסת התובנה הרביעית מתוך הנבואה השמימית.
ג'יימס רדפילד מציג בספרו תובנה פשוטה אבל אבל עוצמתית: כשאנחנו לא מחוברים ישירות למקור אנרגיה, לטבע, לנשימה, לשקט הפנימי, אנחנו נוטים "לקחת" אנרגיה מאנשים אחרים. לרוב בלי כוונה רעה, פשוט מתוך חוסר.
התובנה מתארת ארבעה דפוסים עיקריים שכולנו משתמשים בהם, והם כל כך שכיחים שאפשר לראות אותם בכל מקום: אני פגשתי בהם בחיי הצבא, בעבודה, במשפחה, בזוגיות, ואפילו בכביש. הם באמת סביבנו תמיד.
דפוס ראשון – המבקר / השופט
מי שמוצא פגמים ומקטין אחרים בעיקר כדי להרגיש חזק יותר.
זה יכול להיות בוס, שמקטין עובד זוטר עם הערות סתמיות רק כדי לחזק את עצמו. בזוגיות זה יכול להיות בן זוג שמדגיש את ה"חסרונות" של השני. וגם בקליניקה, מטופל שמגיע עם ביקורתיות יתר עליך או על העולם, כדי "לשאוב" ממך תגובה.
דפוס שני – הקורבן
מי שמושך אנרגיה דרך סבל ותלונות. הוא מספר כמה קשה לו, כמה העולם נגדו וכך מקבל זרם של תשומת לב, אמפתיה וחום מהסביבה.
אדם שחוזר שוב ושוב על כמה "אף פעם לא מתחשבים בי". ילד שמתבכיין כדי לקבל עוד יחס. ואפילו בקליניקה, מטופל שמחפש בעיקר רחמים, לאו דווקא שינוי.
דפוס שלישי – המרוחק / החידתי
מי שנשאר סגור, מרוחק ומסתורי, לא משתף באמת. האחרים מנסים שוב ושוב "לפתור את החידה", וכך משקיעים בו אנרגיה.
זה יכול להיות בזוגיות, כאשר צד אחד שותק, מתנתק, והאחר נשאב במאמץ לברר "מה קרה". או קולגה בעבודה, שמתרחק מהצוות, וכולם עסוקים בלנחש מה עובר עליו. וגם בקליניקה, מטופל שמגיע, אבל לא באמת פותח, וגורם למטפל להשקיע אנרגיה עודפת בלנסות לחדור את הקירות.
והדפוס הרביעי – השתלטן / הכובש
מי שמשתמש בכוח, סמכות או נוכחות מאיימת כדי למשוך אנרגיה.
מפקד בצבא או מנהל שצועק ומנפנף בסמכותו כדי לגרום לאחרים להתכווץ. ולא רק, גם בחיי היום־יום, על הכביש, ברחוב, או בתוך המשפחה, הורה כוחני, אח גדול, דפוסים כוחניים של שליטה כדרך לשאוב אנרגיה מהסביבה.
למה חשוב לזהות את המשחקים האלה?
ראשית כל, כי הם מתישים. גם את מי שמשחק אותם וגם את מי שמולו. ברוב המקרים זה קורה באופן לא מודע, אנשים לא מתכוונים "לגנוב" אנרגיה, אלא פשוט פועלים מתוך חסך. ובנוסף לכך, ברגע שאנחנו מבינים את הדפוס, יש לנו בחירה: האם להתרוקן או לשמור על הסנטר שלנו.
פה חשוב גם להדגיש, במיוחד למטפלים, מאמנים ומורים, בקליניקה או בכיתה – המשחקים האלה מתרחשים כל הזמן. אם אין מודעות, אפשר למצוא את עצמך סחוט בסוף יום. אבל אם יש זיהוי והבנה, אפשר להקשיב, לתת מקום, ועדיין לשמור על האנרגיה שלך.
איך לשמור על האנרגיה ולהתחבר למקור?
אחרי שאנחנו מבינים מהי אנרגיה אנושית, ואיך משחקי האנרגיה פועלים, עולה השאלה הגדולה: איך אפשר להישאר מלאי אנרגיה מבלי להתרוקן, ואיך להפסיק לקחת אנרגיה מאחרים כשאנחנו בעצמנו בחוסר?
הצעד הראשון הוא לזהות את הסימנים.
לפעמים זה מתבטא בגוף, נשימה שהופכת שטחית, כיווץ בבטן או בכתפיים, עייפות שנוחתת פתאום באמצע שיחה. לפעמים זה רגשית, תחושת כבדות, ירידה במצב רוח, או ריקנות כשמישהו עוזב את החדר. ברגעים כאלה אפשר להבין שמשהו מתרחש: או שהאנרגיה בורחת ממני, או שאני בעצמי נכנס לדפוס שבו אני מנסה לשאוב אותה ממישהו אחר.
הצעד הבא הוא לשמור על האנרגיה תוך כדי אינטראקציה. יש דרכים פשוטות לעשות את זה: להישאר מחובר לנשימה, להרגיש את הרגליים על הקרקע, לשבת זקוף ולהחזיר את תשומת הלב לגוף. לפעמים עוזר גם דימוי פנימי, כמו מעטפת של אור שעוטפת אותי ושומרת עלי. היא מאפשרת לי להקשיב, להיות נוכח, לתת מקום לאדם שמולי, מבלי להתרוקן.
אבל זה לא רק להגן על עצמי. חשוב גם לבדוק את החוסר הפנימי שלי.
אם אני מוצא את עצמי מתלונן בלי סוף, מבקר אחרים או מתרחק כדי שיחפשו אותי, זה סימן שאני בעצמי חסר באנרגיה. במקום "לגנוב" אותה מאחרים, אני יכול לעצור ולשאול: מה אני באמת צריך עכשיו? אולי מנוחה. אולי חיבוק. אולי כמה דקות שקט לבד.
וכאן נכנסת האפשרות להתחבר ישירות למקור.
המקור הזה פתוח לכולנו, נשימה מודעת, שהייה בטבע, ריצה, מוזיקה, תנועה, מדיטציה. כל פעולה כזו מחברת אותנו לשדה רחב יותר של חיות ואנרגיה, וממלאת אותנו מבפנים.
בסופו של דבר, השאיפה היא לא להיות מאגר שמתרוקן ומתמלא כל הזמן, אלא להפוך לערוץ. כשאני מחובר למקור, אני לא נותן מהאנרגיה האישית שלי בלבד, אלא מאפשר לאנרגיה לעבור דרכי אל מי שמולי.
לבחור להיות ערוץ של אנרגיה
כשאנחנו מתחילים לשים לב לאנרגיה, לא רק כחומר מדעי אלא כחיות שעוברת בינינו, נפתחת בפנינו בחירה חדשה. אנחנו לא חייבים להתרוקן מול אחרים, ולא חייבים לשאוב מהם כשאנחנו בעצמנו בחוסר.
אפשר להיות נוכחים, מחוברים, יציבים. אפשר לזהות את הרגע שבו אנרגיה בורחת, ולעצור. אפשר לשים לב לרגע שבו אני בעצמי מתלונן או מבקר, ולהבין שזה נובע מחוסר. ואפשר, ברגע הזה ממש, להתחבר מחדש למקור, לנשום, להתקרקע, לצאת החוצה, להיזכר שאני חלק ממשהו רחב יותר.
ככל שאנחנו מתרגלים את זה, אנחנו מגלים משהו משחרר:
שאנחנו לא חייבים להיות מאגר שמתרוקן ומתמלא לסרוגין, אלא יכולים להפוך לערוץ. ערוץ שדרכו האנרגיה של החיים זורמת, מבלי להיגזל, מבלי להיגמר.
אני תמיד נזכר במורה שלי, רואה אותה כשהיא יושבת מול אדם שמדבר, לפעמים אפילו מתפרק. חיוך קטן על שפתיה, עיניים עצומות מעט, נוכחות שקטה ומלאה ברוגע. היא לא התרוקנה, היא לא נשאבה לסיפור. היא פשוט אפשרה לאנרגיה של היקום לעבור דרכה. והיא נשארה מלאה.
זה בעצם הלב של התובנה הרביעית:
להפסיק את המשחקים שמרוקנים אותנו.
להתחבר ישירות למקור.
ולבחור להיות ערוצים של אנרגיה נקייה, גם לעצמנו וגם לאחרים.