לא מחקר אמפירי, אלא אסופת סיפורים וחוויות שמדברות ומספרות בעד עצמן.. יחד עם ידע מוקדם ומורשות קרב,
הביאו אותי לכתוב את המילים הללו.
אז בעצם כבר אחרי הק"מ ה 32 בערך, התחלנו לראות תופעות מטרידות…
אנשים הולכים ורצים שעוצרים בצד הדרך למתוח משהו.
ככל שהתקדמו הק"מ המחזות היו קשים יותר לצפייה והתלוו בקולות הקאה וייבוב..
העלייה בכניסה ליער בולון בק"מ ה 36 (מרתון פריז.. למי שמזהה), הזכירה במעט את העליות לירושלים משער הגיא.
לא בגלל השיפוע, אלא יותר בגלל השילדות של המשוריינים המוטלות בצידי הדרך.
אנשים מקופלים מעוותים בכל מיני צורות מוזרות… גונחים ומתייפחים על מר גורלם.
כבר בתדריך למרתון דיברנו בגנות "הקיר", אך עם כל הגנות היה צורך ליצור כלים פרקטיים להתמודד איתו לכשיבוא.
2 סיבות עיקריות סימנו –
1. פיזיולוגי
א. קצב, אם נתחיל בקצב מהיר מידי מהיכולת בגלל אדרנלין ואווירת מרוץ, נשלם על כך בק"מ המתקדמים, 32+.
ב. אינדיקציה טובה נוספת תהיה הדופק.
לא לעלות על זון 3 לפני מחצית המרחק. ככה נוודא שאנחנו לא "נשרפים מהר מידי".
ג. תזונה – מאגרי הגליקוגן מתרוקנים בשעה הראשונה בערך.
בדופק גבוה.. זה מרכיב משמעותי מהדלק… לכן חשוב להקפיד לתסף בג'לים ע"פ פרוטוקול מסודר.
2. מנטלי – ראש
א. הראש משחק פה תפקיד… משהו בספירה לאחור משתבש… כשאתה עובר את הק"מ ה 32 ומבין שיש לך בול עוד 10 ק"מ לרוץ. "אז אולי רק נסיים?" "הקצב פחות משנה.." "באנו להנות.. אפשר גם ללכת."
ב. השדים מתחילים לצוץ – "זה לא מתאים, אני לא מסוגל, מה נסגר?", "הקצב הזה מהיר לי מידי, למה צריך את זה? מה יגידו?"
ג. המוח רוצה להגן על הגוף מהטמטום הזה שנקרא "מרתון", ופשוט שולח אותות עצביים לכבות את המערכת.
באמת באמת,
מניסיון אני יודע שהגוף שלי מסוגל לרוץ יותר מ 42.2 ק"מ.
עשינו את זה כבר בעבר.. אני והוא.
אבל מרתון, זו לא ריצה של 42.2 ק"מ.
אני יודע שאני נכנס פה לדיון פילוסופי. אז אני לא. אני קובע.
ההבדל בין מרתון לבין ריצת 42.2 ק"מ זו המהות.
כי בריצת 42.2 ק"מ, לא נפגוש בקיר, עובדתית לא פגשתי בו מעולם באף ריצת נפח בה חציתי את המרחק הזה (והיו רבות).
מרתון לוקח 42.2 ק"מ ומשלב אותם עם הקצב הכי טוב שלך למרחק הנתון.
2 הפרמטרים האלו, של מרחק וקצב – יוצרים את ה"מרתון" ומזמנים את "הקיר".
אז מה עושים?!
נערכים!!:
1. מכירים בסימפטומים. הפיזיולוגים, הקוגניטיביים, המנטליים של הקיר. בכדי להיערך ולהגיב כשהוא בא.
2. מכינים תחמושת:
א. לפן הפיזיולוגי – אסטרטגיית קצב, ואסטרטגיה חלופית.
שתי אלו משתמשות גם בדופק כמצפן. בנוסף, תכנון מים ותזונה.
ב. לפן המנטלי – ארחיב מעט:
1) הכנו מכתבים מהאהובים שלנו. לפתוח ברגעי משבר לצורך העצמה.
2) קיבלנו פתק מהמאמן, לפתוח כשממש קשה.
3) הכנו אסטרטגיית קצב חלופית למצבי משבר ("אם לא… אז…")
4) הכנו מנטרות לדיבור פנימי שירימו ויחזקו אותנו (מבעוד מועד)
5) דמיון מודרך לקו הסיום.
אני פגשתי את הקיר בק"מ ה 38.
בראש שלי, כשעברתי את ק"מ 32, אמרתי לעצמי.. "אמיר, 6 ק"מ של אזור דמדומים לפניך, עברת את 38, יצאת מזה"..
ואכן, מחזות קשים כל הדרך.
מצאתי את עצמי מרים מישהי ודוחף מישהו בכמה מילים באנגלית עייפה.
מדקלם לעצמי מנטרות, נזכר במדיטציית הבוקר ובעוצמות שצברתי שם.
ק"מ 35, האוזניות מתו … "battery low" …
ק"מ 36, מתפסים ביער… אומר לעצמי "הקטמון במרתון ירושלים היה קשה יותר" וממשיך.
ק"מ 38, חיווי מהשעון – "התראת דופק."
תחושה כללית של בא להקיא, סחרחורת קלה. נדלקת נורת אזהרה ראשית. עובר להליכה.
דיבור פנימי: "מה קורה? מה עושים עכשיו?" הולך מהר, מתחיל לנשום (הסבר: אני גם מאמן נשימה).
מבין שצריך להפעיל את המערכת הסימפתטית ולעורר את הגוף מהסרט שהוא נמצא בו.
60 שניות הליכה – נשימה מודעת, מעיר את הגוף, נותן לחמצן להיכנס בדיוק לאן שצריך, העסק מתאפס על עצמו – חוזר לרוץ..
4 ק"מ אחרונים, הקיר מאחורי. שער הסיום.
דיבור פנימי: "לאן נרשמים עכשיו??"
הקיר אינו נחלת הכלל. האמת, שהרוב כלל לא יפגשו בו.
אבל אם זה יקרה, כשזה יקרה, כדאי להיות מוכנים.
מצרף קישור לסרטון הדרכה שהקלטתי כהכנה לשבוע המירוץ.
מוזמנים להציץ.
מוזמנים להציץ.
ובהצלחה במירוץ הקרוב.