מעומס החושים אל שקט הריצה: איך למצוא את האיזון בדרך הטאו

"הצבעים מעוורים את העין

צלילים מחרישים את האוזן

טעמים מקהים את הטעם

מחשבות מחלישות את הדעת

תשוקות מנוונות את הלב.

החכם מביט בעולם

אבל בוטח בראייה הפנימית.

הוא נותן לדברים לבוא וללכת,

ליבו פתוח כשמיים."

(פרק 12, דרך הטאו)

האם הריצה משחררת אותנו – או מעמיסה עלינו?

ריצה נתפסת פעמים רבות כפעולה של שחרור. היא מאפשרת לנו להתנתק מטרדות היום-יום, להיכנס לזרימה ולהרגיש קלילים יותר, פיזית ומנטלית. אבל האם זה תמיד כך?

העולם המודרני מציף אותנו בגירויים בלתי פוסקים. מסכים זוהרים מעוורים אותנו, התראות וצפצופים מסיחים אותנו, מדדי שעון ודופק מציפים אותנו במידע. אנחנו הופכים לתלויים בגירויים האלה, לפעמים עד כדי כך שהיכולת להקשיב לעצמנו מתעמעמת.

אפילו הריצה, שיכולה להיות מקום של שקט וחיבור, עלולה להפוך לעוד מרדף.

אם יצא לכם לרוץ עם הראש מלא במחשבות, עם מוזיקה רועשת באוזניים, תוך השוואה בלתי פוסקת לקצב של אחרים – אתם בטח מכירים את התחושה שהריצה לא תמיד מביאה שקט, אלא דווקא עוד עומס.

החכמה של דרך הטאו: פחות מאמץ, יותר חיבור

דרך הטאו אינה עוסקת בהתנזרות מהעולם. היא אינה מציעה שנימנע מצלילים, ממראות או מהנאה. היא מדברת על איזון – לא להיסחף אחרי הגירויים ולא לתת להם לנהל אותנו.

כשלאו טסה כותב "צלילים מחרישים את האוזן," הוא לא מתכוון שמוזיקה היא בעייתית, אלא שכאשר אנחנו מוקפים ברעש בלתי פוסק, אנחנו עלולים לאבד את היכולת לשמוע את עצמנו.

אם נשליך זאת על הריצה, זה ברור:

אם כל ריצה הופכת למרדף אחרי שעון הדופק והקצב, אנחנו עלולים לשכוח למה אנחנו בכלל רצים.

אם אנחנו מתמלאים מתח בגלל מדדי אימון, אנחנו מחמיצים את הקסם של התנועה.

אם אנחנו מתמקדים בהישג הבא, אנחנו עלולים לפספס את הרגע שבו אנחנו פשוט רצים.

איך רצים ממקום של חיבור?

שאלתי כמה רצים במועדון, רבים מצאו את הדרך שלהם לשלב בין מאמץ לשקט:

🔹 גל רץ בטיילת תל אביב ונותן לים ולמוזיקה להוביל אותו. הוא לא רודף אחרי המספרים – הוא פשוט נהנה מכל רגע.

🔹 בועז מתחיל ריצה כשהראש עמוס, אבל במקום להיאבק בזה, הוא עוצר, נושם עמוק, משחרר. הוא מתאר איך הוא "מתפוצץ" מהעומס בתחילת הריצה, ואז נותן לגוף למצוא את הקצב שלו עד שהכול מתבהר.

🔹 פנינה דווקא מוצאת שקט דרך המוזיקה. היא לא מפריעה לה – להפך, היא עוזרת לה להיכנס לתוך עצמה.

🔹 רווית רואה בריצה תרפיה. "כל התגברות על קושי בריצה משחררת אותי מכאב פיזי ומנטלי," היא אומרת. "ברוך השם שגיליתי אותה."

כל אחד מהם מביא פרספקטיבה אחרת, אבל כולם חולקים דבר משותף: הם לא נותנים לריצה להיות עוד עומס, אלא משתמשים בה ככלי לשחרור.

האומנות של הזרימה בריצה

לאו טסה מדבר על החשיבות של זרימה – פעולה טבעית ולא מאומצת. הדרך לרוץ מתוך חיבור ולא מתוך מאבק עוברת דרך כמה עקרונות פשוטים:

1️⃣ הניחו למספרים ולמדדים להיות ברקע – אין שום דבר רע במדידה, אבל אם כל ריצה הופכת להיות תחרות עם עצמכם, אולי שווה להניח לפעמים לשעון ולתת לגוף להוביל.

2️⃣ מצאו את השקט שלכם – אם מוזיקה מרגיעה אתכם, השתמשו בה. אם ריצה ללא הפרעות מחברת אתכם פנימה, נסו זאת. כל אחד מוצא את דרכו.

3️⃣ הרשו לעצמכם "לרוץ מבולגן" – כמו שבועז אמר, לפעמים הדקות הראשונות מלאות בעומס ובלגן, וזה בסדר. תנו לזה לקרות, ותנו לשקט להגיע בקצב שלו.

4️⃣ התמקדו בתחושה, לא רק בתוצאה – במקום לשאול כמה מהר רצתי?, אפשר לשאול איך הרגשתי בריצה? לפעמים, דווקא כשאנחנו נותנים לעצמנו להשתחרר, הביצועים משתפרים מעצמם.

5️⃣ זכרו שאין דרך אחת נכונה – חלק מהרצים מוצאים שקט דרך חיבור לטבע, אחרים דרך קצב יציב, אחרים דרך מדיטציה בריצה. מה שחשוב זה להקשיב לעצמכם.

בסוף, הכול חוזר לנקודה אחת

הריצה יכולה להיות מאבק, והיא יכולה להיות חופש. היא יכולה להיות מרדף, והיא יכולה להיות שחרור.

ההבדל הוא לא בריצה עצמה – אלא בדרך שבה אנחנו ניגשים אליה.

כמו שהטאו מלמד אותנו, השקט כבר קיים בתוכנו. כל מה שנשאר לנו זה לאפשר לו להתגלות.

אז איך אתם מוצאים את השקט שלכם בריצה?