כמה פעמים אנחנו מתמקדים במה שחסר,
במה שעוד צריך,
במה שעוד לא קרה?
עוד אימון, עוד ק"מ, עוד מהירות
הריצה אחרי "יותר" – יותר הישגים, יותר הצלחות, יותר מהירות, יותר מרוצים… עלולה לגרום לנו לפספס את הרגעים הקטנים,
אלו שנמצאים כאן ועכשיו, ממש מתחת לרגליים שלנו.
הריצה אחרי "יותר" – יותר הישגים, יותר הצלחות, יותר מהירות, יותר מרוצים… עלולה לגרום לנו לפספס את הרגעים הקטנים,
אלו שנמצאים כאן ועכשיו, ממש מתחת לרגליים שלנו.
אני פוגש את זה גם כרץ גם כמטפל וגם כמאמן:
רצים ששואפים תמיד לשבור את השיא הבא, להגיע ליעד חדש,
רצים ששואפים תמיד לשבור את השיא הבא, להגיע ליעד חדש,
אנשים שרוצים "לתקן" משהו בעצמם,
להתגבר על קושי,
להגיע ליעד מסוים –
שוכחים לעצור ולראות כמה הם כבר התקדמו.
כשאני רודף אחרי האין,
אני ממוקד בחוסר.
האנרגיה שלי זורמת לשם,
למקום שבו אני עדיין לא –
ואני מפספס את כל מה שכבר יש לי כאן ועכשיו.
כשאני ממוקד בחוסר, אני מזמן לי עוד ממנו.
אני נשאר בתודעת חוסר,
במקום להתחבר לשפע שקיים סביבי.
האנרגיה זורמת למקום אליו מופנית תשומת הלב….
(כמו לנהוג ברכב צהוב, ולראות פתאום מלא רכבים צהובים…)
אם אני עוצר לרגע מהמרדף ומסתכל על הדרך שעשיתי, על ההישגים,
החוויות,
האנשים שנמצאים סביבי –
אני רואה כמה כבר יש לי.
זו בחירה שאנחנו עושים בכל יום:
האם אני ממוקד בחוסר,
האם אני נותן לעצמי לחוות את השפע?
זה נכון בכל תחום – בריצה, בקריירה, בזוגיות, ואפילו בתוך הרגעים הקטנים של היום-יום.
זה נכון בכל מרחק – 5 ק"מ, מרתון או סתם ריצה בפארק..
זה נכון בכל מרחק – 5 ק"מ, מרתון או סתם ריצה בפארק..
הסוד נמצא באיזון.
השאיפה קדימה תמיד חשובה,
אבל גם היכולת להרים את הראש ולראות את היופי שבדרך,
הדברים הכי יפים מתגלים דווקא כשאנחנו מסיטים את המבט לרגע מהיעד,
מרימים את הראש לראות את הנוף סביבנו.
אז מה איתכם?
כשאתם מרגישים במרדף אחרי משהו שחסר לכם,
האם אתם מצליחים לעצור ולהתחבר למה שיש?
מה הדבר שאתם הכי מעריכים בחיים שלכם
כרגע…?