זו שאלה שלכאורה יש לה תשובה פשוטה. אנחנו נוטים להגדיר את עצמנו לפי שמות, תפקידים, עיסוקים, זיכרונות ומערכות יחסים. אך אם נעצור לרגע ונחקור, נגלה שכל ההגדרות הללו הן זמניות ומשתנות. כמו גל חול ברוח – הן מופיעות, מתעצבות, ואז נמוגות.
אני נזכר בשיעור ראשון באחד הקורסים האחרונים שהתחלתי. בחלק הראשון של השיעור היה מעמד של הכרות – הצגת עצמי. תוך כדי שאנשים מציגים את עצמם, התחלתי לשאול את עצמי: "מי אני?"
האם אני הבן של…? אבא של…? בן הזוג של…? האם אני זה העיסוק שלי? הקריירה הקודמת שלי? מקום מגוריי? המוצא שלי? התכונות שלי?
במהלך ריצת הבוקר, נשמתי לתוך השאלה הזו.. (אני תמיד אוהב לקחת שאלות לריצות הבוקר שלי) עצרתי רגע ובחנתי: האם התשובות שאני נותן לעצמי הן רק הרגלים ודפוסים? או שאולי יש לי הזדמנות בכל מפגש להיות משהו חדש? האם אני באמת יכול לבחור להיות מישהו אחר? או שאולי אני תמיד חוזר לאותה התבנית המוכרת – זו שאני קורא לה "אני"?
אין אני?
בבודהיזם, מושג ה״אין אני״ (Anatta) מצביע על כך שאין לנו מהות קבועה. בניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב, ה"אני" שלנו הוא לא ישות מוצקה ובלתי משתנה, אלא תהליך מתמשך של זרימה, כמו מים בנהר.
אנחנו לא אותם האנשים שהיינו אתמול, וגם לא נהיה אותם אנשים מחר. כל מחשבה, רגש וחוויה מתחלפים ללא הרף. אם כל מרכיב ב'אני' משתנה – האם יש בכלל אני קבוע?
למחשבה שאין "אני" קבוע יש השפעה עמוקה על הדרך שבה אנו חווים את עצמנו ואת העולם.
מצד אחד, ההבנה הזו יכולה לשחרר אותנו מכבלים של זהות מוגדרת מראש, ולתת לנו חופש לבחור מי נהיה בכל רגע.
מצד שני, עבור רבים, הידיעה שאין מהות מוצקה יכולה להיות גם מקור לחוסר יציבות.
אם אין אני – במה נוכל להיאחז?
כאן מגיעה נקודת המפגש שבין התפיסה הבודהיסטית לבין העולם המערבי.
בעוד הבודהיזם מזמין אותנו לשחרר את הצורך בהגדרה ולהתמסר לזרימה, התרבות המערבית נוטה לחפש זהות ברורה, מבנה וסיפור אישי אחיד. אולי, כמו בריצה, עלינו למצוא איזון בין השניים – להכיר בכך שאין קביעות, אך עדיין לשאוף לכיוון.
זה מזכיר לי סיפור זן –
מסופר על נזיר ששאל את מורו: "מהי הזהות האמיתית שלי?"
ענה המורה: "גש אל הנהר והתבונן בו. האם זו אותה טיפה של מים שראית לפני רגע?"
"לא," השיב הנזיר. "המים ממשיכים לזרום."
חייך המורה ואמר: "כך גם אתה. אתה לא מה שהיית אתמול, ואתה לא מה שתהיה מחר. אתה רק הרגע הזה."
כשאני רץ, אני לא אותו אדם שהתחיל את הריצה. כל צעד משנה אותי. כל נשימה מביאה עמה חידוש. ברגע שאני משחרר את ההגדרות הנוקשות של עצמי, אני פשוט נמצא.
אין אגו, אין צורך להגדיר – רק חוויה שלמה של נוכחות.
אני יכול לבחור להיות רץ כביש, אני יכול אח"כ לחקור את השטח. אולי יקסום לי לרוץ יחף ואני אבצע שינוי, ואולי אחרי שנה שנתיים ארצה לחזור לנעליים מהירות.
כשאני מקבל את ההשתנות שלי באהבה, אני לא מרגיש צורך לנמק לאחרים, להסביר, או להתכווץ. אני מי שאני בזה הרגע, וזה בסדר גמור לי.
מעניין להקביל זאת גם להתפתחות שלנו לאורך החיים. כל אדם חווה שינויים – קריירה, מערכות יחסים, גוף משתנה, מחשבות מתפתחות.
הנטייה שלנו היא להיאחז בעבר ולהגדיר את עצמנו דרך מה שהיה, אך למעשה – אנחנו תמיד בתנועה, בדיוק כמו הריצה.
אם נאמץ את ההבנה שאין לנו זהות אחת קבועה, נוכל לשחרר פחדים, דפוסים ישנים והגדרות שמגבילות אותנו.
השינוי הופך לידיד במקום לאויב. היכולת להשתנות היא חופש אמיתי.
במקום לשאול "מי אני?", אולי השאלה החשובה יותר היא:
כיצד אני בוחר לחוות את הרגע הזה?
האם אני נאחז בהגדרות ישנות או מאפשר לעצמי להיות חדש בכל רגע?
איזה "אני" משרת אותי בצורה הטובה ביותר עכשיו?
התשובות משתנות, וזה בסדר. השאלה עצמה היא שמובילה אותנו קדימה.