יש אנשים שרואים בריצה סוג של מדיטציה בתנועה.
אני רואה בזה הרבה יותר מזה – דרך לתרגל נוכחות, הקשבה פנימית, ולחזור אל הקצב הטבעי של החיים.
תרגול מדיטציה, או מיינדפולנס,
הוא קודם כול היכולת לעצור,
להתבונן,
ולתת מקום למה שקורה ברגע הנוכחי,
בלי לנסות לשנות או לשפוט.
זו הזמנה להיות נוכח – בגוף, במחשבות, וברגשות – ולתת לעצמך רגע של שקט בתוך המירוץ היומיומי.
ובריצה?
אני קןרא לזה Runfullness.
זה הרגע שבו הצעדים מתואמים לנשימה,
המחשבות שוקטות,
והחיבור למה שקורה כאן ועכשיו נעשה ברור.
יש גם ימים שבהם קשה לתרגל.
יש ריצות שלא זורמות,
מדיטציות שמרגישות מתסכלות,
ותחושה שהכול תקוע. וזה בסדר.
דווקא ברגעים האלה אנו נדרשים לתרגל חמלה עצמית.
לדעת שלא כל יום חייב להיות מושלם.
הכוח הוא להמשיך,
לקבל גם את הימים הפחות טובים,
ולהבין שגם הם חלק מהדרך.
תרגול מדיטציה מלמד אותנו להכיר את עצמנו,
להקשיב למה שמבפנים, ולחזור לרגע הנוכחי.
ריצה עושה את אותו דבר,
אבל עם תנועה – המחשבות זזות יחד עם הגוף,
ויש רגעים שבהם הכול נפתח:
שקט, בהירות, תחושה של נוכחות מלאה.
וכמו במדיטציה, גם בריצה –
לאהתוצאה חשובה, אלא התהליך.
לאהתוצאה חשובה, אלא התהליך.
הדרך, הצעדים, הנשימות.
החיבור למה שיש כאן ועכשיו.
אז בין אם אתם יושבים למדיטציה או יוצאים לרוץ,
זכרו – זה לא המרחק שחשוב,
אלא מי שאתם הופכים להיות לאורך הדרך.
אם לא תרגלתם בעבר מדיטציה,
מזמין אתכם לנסות –
שבו במקום נוח, כוונו שעון ל-5 דקות (מניח שיש לכם שעון שיודע לעשות יותר דברים מרק לרוץ בשביל 
),
),עקבו אחרי הנשימה שלכם.
רק נשימה.
לא יותר מזה.
אולי תגלו שם משהו חדש.